מפלגת העבודה מפספסת את הקול הערבי
רבים בקרב ערביי ישראל מוכנים למען התקווה לשינוי במצבם הכלכלי-חברתי להצביע למפלגת העבודה, אבל זו מתעלמת מהם כמו היו שקופים. כל שצריך הוא שנבחרי המפלגה יבואו לאום אל פאחם, טירה או טייבה, ויפתחו בדיאלוג עם מצביעים פוטנציאליים.
מפלגת העבודה בחרה נבחרת. הרשימה שנבחרה בפריימריז השבוע [13 בינואר] היא מגוונת, צעירה, חברתית, דינאמית, עם ייצוג מרשים של נשים ומועמד ערבי אחד, זוהיר בהלול, שאמור לשאת על כתפו את כל המגזר הערבי. מפלגת העבודה שריינה מקום ריאלי אחד בלבד למועמד שאינו יהודי. הרושם הוא שמפלגת העבודה משוכנעת שחבל על הזמן ואין סיכוי להשיב אליה את המצביעים הערבים, שבעבר העניקו לה כשני מנדטים או יותר.
בחודשיים שנותרו עד הבחירות [17 במארס], נבחרי מפלגת העבודה יחרשו את ישראל לאורכה ולרוחבה, ינסו לחפש ולשכנע עוד ועוד "מאוכזבי ליכוד" להעניק להם את קולם, כי בלי קהלים חדשים אין ליצחק הרצוג וציפי לבני סיכוי לשבור את תקרת הזכוכית. הסקרים האחרונים מראים כי למפלגת העבודה יתרון קל על פני הליכוד, אבל גם אם אלה יהיו תוצאות אמת בקלפיות, זה לא יספיק כדי להרכיב את הממשלה הבאה. גוש הימין בישראל עדיין גדול משקלול הקולות של השמאל והמרכז, אפילו יחד עם הקולות הערבים.
גט הכריתות של ערביי ישראל עם מפלגת העבודה ועם המערכת הפוליטית הישראלית בכלל ניתן בבחירות 2001, אבל עד לבחירות ההן למפלגת העבודה היו סניפים פעילים ברחבי המגזר הערבי. אלה נעלמו ביום אחד, כשאהוד ברק, ראש הממשלה ויו"ר העבודה אז, נתפס בעיני רבים במגזר כאחראי הראשי להרג 13 מפגינים ערבים [אוקטובר 2000]. הסניפים נסגרו, המצביעים נעלמו ומפלגת העבודה התעסקה בצרותיה הרבות.
כ-14 שנים חלפו מאז, דור חדש גדל בערים ובכפרים הערבים, דור של צעירים החצויים בתחושתם לישראל. מצד אחד ייאוש ואדישות כלפי המערכת הפוליטית הישראלית, אך מצד שני רצון עז להשתלב בחברה הישראלית ולהיות חלק ממנה.
