השבוע, בתזמון מושלם, נערכו הבחירות המקדימות בשתי מפלגות ישראליות ותיקות: מפלגת העבודה בחרה את נציגיה לכנסת ביום שלישי [13 בינואר]; הבית היהודי, שנבנתה על הריסות המפד"ל ההיסטורית, קיימה פריימריז למחרת, ביום רביעי [14 בינואר]. הטיימינג הזה היה מקרי, אבל הוא מסמל את המאבק העז הניטש כעת בישראל בין שני זנים שונים בתכלית של ציונות: הציונות הישנה והמוכרת, אותה מייצגת מפלגת העבודה, מול הציונות החדשה, שבוראת את עצמה מול עינינו בדמותם של אנשי הבית היהודי. זו חילונית ופרגמטית, זו דתית על גבול המשיחיות – מתמודדות כעת שתי הגרסאות הללו של הציונות על לבם של הבוחרים הישראלים. מעבר לפוליטיקה, זהו גם אירוע היסטורי, חברתי ומדיני מרתק.

האבולוציה של הציונות מבעבעת מתחת לפני השטח מאז 1967, עת כבשה ישראל את הגדה המערבית, רמת הגולן וסיני, והפכה בן לילה ממדינה זעירה, צרה, מוקפת אויבים עדיפים שזוממים להשליך את אזרחיה לים, לאימפריה אזורית בוטחת. שורש הרע (או תחילת הגאולה, לדעתם של הציונים החדשים) היה הסכמתה של ממשלת ישראל (בגיבויו של שמעון פרס) לתחילת מפעל ההתנחלויות בשטחים (העלייה על הקרקע בסבסטיה שבשומרון, 1975).

זה התחיל בקטן, איש לא האמין לאיזה ממדים זה עלול לצמוח. אט-אט צצו התנחלויות לאורכה ולרוחבה של הגדה המערבית. הרוב הציוני החזיק עדיין בתפיסה שהאדמות שנכבשו ב-67' הן פיקדון שאמור לאפשר לישראל להגיע לשלום עם אויביה, אבל המיעוט הדתי-אידיאולוגי והעקשן החל לקבוע עובדות בשטח.

כך התנהלו העניינים לאורך השנים שחלפו מאז. ישראל הרשמית, הפרגמטית, המשיכה לחתור לשלום, השיגה הסכמים עם מצרים וירדן ואף חתמה על הסכמי אוסלו, מהם השתמע בבירור כי לפחות חלק ניכר מהגדה המערבית יוחזר לידיים פלסטיניות. ישראל המחתרתית, המתנחלת, הציונית-דתית, המשיכה להשתלט על הגבעות, בדרך זו או אחרת, לפעמים בניגוד לחוק, תוך הטיית יותר ויותר משאבים ואנרגיה לטיפוחו, ניפוחו ושגשוגו של מפעל ההתנחלויות.