בעצרת המרכזית לציון 11 שנים לרצח יצחק רבין [2006], נשא הסופר דויד גרוסמן נאום חריף. "ההנהגה שלנו חלולה", הכריז וטלטל מדינה שלמה. זה קרה חודשים ספורים לאחר מלחמת לבנון השנייה, שבה שכל את בנו אורי. בשנים שחלפו מאז נדמה שקול האינטלקטואלים נדם. קשה לזכור עוד אמירה מעוררת דיון כפי שביטא גרוסמן. "נאום החלולים" שלו נתפס בדיעבד בעיני רבים כשירת הברבור של האינטלקטואליזם הישראלי האפקטיבי, שלמעשה ממעט להביע דעתו.

"אנחנו גדלנו על פרופ׳ ישעיהו ליבוביץ', שחזה לפני 47 שנים את מה שעומד להתרחש כאן. היום אין בישראל אישיות כזאת, סמכות רוחנית מוסרית שתגיד 'לא' תקיף ותסחף אחריה את הציבור הישראלי", אומר לאל-מוניטור השחקן מנשה נוי, שדווקא העז להשמיע קול פוליטי ברור בראיון לעיתון גלובס [אוקטובר 2014]. עם זאת, נוי מודה שלא מדובר בשתיקה מוחלטת. "יש סופרים ואנשי רוח וזוכי פרס נובל ואמנים שחותמים על עצומות וכותבים בעיתונות ומצהירים דברים", הוא אומר, "העניין הוא שהתקבע שיח לפיו אלה שמדברים ככה הם בוגדים".

נוי, בדומה לאנשי בידור ותרבות אחרים כאורנה בנאי ואחינועם ניני מצד שמאל, ויואב "הצל" אליאסי ועמיר בניון מצד ימין, ביטאו עמדות פוליטיות מובהקות ועוררו דיון ציבורי סוער. לעומתם, אינטלקטואלים שהביעו עמדה זכו להתעלמות. למשל, עמוס עוז, א"ב יהושע וגרוסמן חתמו לאחרונה [7 בדצמבר] על עצומה הקוראת לבלגיה להכיר במדינה פלסטינית, במהלך שעורר תשומת לב ציבורית מעטה מאוד.

בראיון למגזין סוף השבוע הפופולרי של ידיעות אחרונות [אוגוסט 2014] הביע יהושע עמדה ליברלית לימי מלחמה ("הם מופרעים. הם מנוולים. הם קיצוניים. אבל הם השכנים שלנו ואיתם אנו צריכים לחיות"), אבל דווקא אמירתו "אישה שלא עושה ילדים זה סוג של נכות" היא שעוררה סערה תקשורתית.