בסתיו 2010, במשרדו הקטן בירושלים, החל אריה דרעי לחמם מנועים לקראת חזרתו לפוליטיקה. בנימין נתניהו, שהקים כשנה וחצי קודם לכן את ממשלתו השנייה, נהנה מיציבות ושקט קואליציוני, כשלצדו יו"ר מפלגת העבודה אהוד ברק כשר הביטחון, ויו"ר "ישראל ביתנו" אביגדור ליברמן (עם 15 מנדטים) כשר החוץ. ש"ס (עם 11 מנדטים) בראשות אלי ישי שלטה במשרד הפנים ובמשרד השיכון. את האופוזיציה הנהיגה ציפי לבני, שעמדה אז בראש "קדימה" – המפלגה הגדולה ביותר עם 28 מנדטים.

דרעי, שבמשך השנים המשיך להתייעץ עם שני חבריו הטובים אביגדור ליברמן וחיים רמון, החל להיפגש גם עם גורמים פוליטיים נוספים וחידש את קשריו המצוינים עם התקשורת החילונית. הוא היה אז בן 51 ודיבר על הקמת מפלגה חדשה שתתחרה בש"ס, אף שתכנן במקביל את השתלטותו המחודשת על המפלגה שנאלץ לעזוב. בשיחות האינסופיות הללו הוא הרכיב וחיבר קואלציות וגלגל תרחישים פוליטיים עתידיים, אשר בכולם היה לו תפקיד מרכזי כמי שיעמוד בראש מפלגה גדולה.

כעבור שנתיים, כשחזר לפוליטיקה והתברג בהנהגת ש"ס לקראת בחירות 2013, הוא גילה שהפוליטיקה שהכיר השתנתה ,וששני פוליטיקאים חדשים וצעירים שזה מקרוב באו, יאיר לפיד ונפתלי בנט, מדברים בשפה אחרת.

כמו דרעי, גם אהוד ברק, אהוד אולמרט, בנימין בן אליעזר, דליה איציק, מאיר שטרית ועוד דמויות מרכזיות בפוליטיקה הישראלית בעשרים השנים האחרונות, גילו בהמשך שהם מתקשים למצוא את עצמם בתוך המערכת המשתנה.