אל מערכת הבחירות של 2015 הגיע אביגדור ליברמן מוכן עם קמפיין מגובש  - מלאכת מחשבת המשלבת סקרי עומק עם הפרגמטיזם הליברמני המוכר; קמפיין שנועד לקרב אותו אל המרכז הפוליטי.

השבירה למרכז, שלוותה בכותרות ענק על תוכניות השלום של ליברמן וכללה גם ביקורת מדינית נוקבת על הנזק שבסטטוס קוו המדיני של נתניהו, היא גאונות פוליטית. תוכנית ההתמרכזות הליברמנית, שיצאה לאור סמוך מאוד להחלטה על הקדמת הבחירות [28 בנובמבר], נועדה להפוך את יו"ר "ישראל ביתנו" למועמד לגיטימי לראשות הממשלה באופן כללי, ומועמד אטרקטיבי עבור המצביעים בשמאל-מרכז.

כמו בכל מערכות הבחירות האחרונות, ליברמן בעזרת יועצו האמריקאי ארתור פינקלשטיין הצליח לתרגם את מגמות העומק בציבור הישראלי ומרכזי הכובד במפה הפוליטית באופן מדויק, ולהתאים למפלגתו את החליפה העדכנית ביותר. הוא הבין שמיצה את פוטנציאל הגידול שלו בימין ושאין הוא יכול להוות תחרות לכוכב העולה נפתלי בנט. הוא גם הבין שהאחיזה שלו בקהל הרוסי נשחקת בגלל תהליך טבעי של ישראליזציה בקרב הדור הצעיר.

דווקא אז, כשכוחו נחלש וההישג של 15 מנדטים מ-2009 נראה רחוק מהישג יד שוב, ליברמן הבין שנקריתה בפניו הזדמנות חד פעמית להגיע לראשות הממשלה. כיצד? באמצעות רכיבה על גל ה"רק לא ביבי" והפיכת עצמו לשחקן מודולרי, כלומר כזה שיכול להתאים לממשלת ימין, אבל לא פחות מכך לממשלת שמאל-מרכז פרגמטית.