מצרים וישראל דוחקות את חמאס לפינה
הפעולה הצבאית המצרית להקמת אזור חיץ בקו הגבול הסמוך לעזה דוחקת את הפלסטינים לתלות מוחלטת במעברים עם ישראל. ירי הפצמ"ר לעבר אשכול ביום שישי האחרון הוא סימן ראשון לרחש הקיטור המבעבע ברצועה.
הקמת אזור חיץ, שיפריד בין רצועת עזה לבין מצרים, הייתה החלום הרטוב של הדרג המדיני, הביטחוני והצבאי בישראל לפני ההתנתקות מרצועת עזה ובמהלכה [2005]. אז כבר היה ברור שחומת הברזל שנמתחה לאורך ציר פילדלפי (כך כינה צה"ל את אזור הגבול) אינה יעילה עוד, והציר נפרץ על ידי "העכברושים של עזה" (ביטוי שהוצמד לחופרי המנהרות).
בישראל חשבו בזמנו כאמור על הקמת אזור חיץ, אך הרעיון לא התממש בעיקר מכיוון שנשיא מצרים אז חוסני מובארק סירב לשתף פעולה. לצה"ל אפילו הייתה תוכנית מגירה לפיצוי 300 משפחות פלסטיניות על אובדן בתיהן – זאת בגין הצורך "להשטיח את הקרקע" ו"להגדיל את חופש הפעולה המבצעי", כפי שנהגו בצה"ל להסביר בלשון לקונית את משמעותו של אזור נקי מבתים לאורך הגבול עם מצרים.
לפני כעשר שנים, במאי 2004, הייתי עד לניסיון ישראלי ליצור איזור חיץ כזה. ישראל ניסתה להקים אזור חיץ במהלך מבצע "קשת בענן", שנפתח בעקבות מותם של 13 חיילי צה"ל בשתי תקריות שכונו "אסון הנגמ"שים" [12-11 במאי 2004]. בגין האסון החליט אז צה"ל להרחיב את ציר פילדלפי. הדחפורים ההורסים את בתי הפלסטינים הסמוכים לגבול נראו כמו מפלצות ענק רעבות הנוגסות בקיר ועוד קיר, רובם קירות מחוררים מכדורים – סימן למלחמה היומיומית שהתנהלה במשולש הגבול ישראל-עזה-מצרים.
המראות היו קשים: גברים, נשים וילדים נמלטו מבתיהם רגע לפני שדחפור הרס אותם; ילד יחף רץ עם כלוב של תוכי, וקשיש לבוש גופיה קרועה ומכוסה אבק לבן עטף את פניו ונמלט בשארית כוחותיו; נשים רצו עם תינוק בידן האחת ומזוודות קטנות בידן השנייה, זועקות קריאות שבר ובוכות בכי תמרורים.
