ערבים ויהודים מצאו שפה משותפת: דו קיום ספרותי
ספר חדש מאתגר את הקורא הישראלי: מאגד כותבים יהודים וערבים, כשכל טקסט מופיע הן בעברית והן בערבית. "מה שהוביל את הפרויקט הוא סקרנות הדדית", אומרת תמר וייס-גבאי, מעורכי הספר, "אני בעצם לא מכירה את הסצנה הספרותית שפועלת ממש פה לידי".
אנתולוגיה חדשה של סיפורים קצרים ושירה (וגם קומיקס אחד) עומדת לאתגר את הקוראים הישראלים, יהודים וערבים. הספר – "שתיים - אנתולוגיה דו לשונית", מאגד יצירות של יוצרים צעירים מישראל, יהודים וערבים, כשכל טקסט מופיע הן בעברית והן בערבית. "בעצם העובדה שאתה מחזיק ספר וקורא בו בעברית, ומנגד מונח טקסט באותיות ערביות, או כמובן להפך – יש בזה כוח עצום. גם אם אינך קורא ערבית, אם תקרא בספר הזה לא תוכל עוד להתעלם מכך שזהו מקום שחיים ויוצרים בו בשתי שפות", אומרת לאל-מוניטור עינת ניב, העורכת הראשית של "כתר ספרים" בה יצא הספר.
מאחורי הפרויקט, שכולל גם אתר אינטרנט שאמור להוביל שיתופי פעולה דומים בעתיד, עומדים שלושה עורכים: תאמר מסאלחה, תמר וייס-גבאי ואלמוג בהר. הספר, שהעבודה עליו החלה לפני כשש שנים [2008], כולל כותבים צעירים ומובילים כמו ענת עינהר, דרור בורשטיין ועינת יקיר מצד העברית; וכמו מרואן מח'ול ואיאד ברגותי מצד הערבית.
מרגע לידתו הספר הזה אינו קומוניקטיבי לקורא הישראלי הממוצע, שגם כך רבי המכר שלו אינם ספרי שירה. מלבד השימוש חסר התקדים בשתי השפות הרשמיות בישראל, עברית וערבית, זו לצד זו, הספר מאתגר את קוראיו עם סיפורים על צעירה ערבייה המתגעגעת לאהובה שביצע פיגוע התאבדות, או על רוח רפאים בחיפה הזועמת על "פשעי 1948" תוך אזכור שמות רחובותיה הערביים של העיר.
וייס-גבאי, שמגיעה מהמגזר הדתי-לאומי וגדלה בתנועת "בני עקיבא", מודה ש"גם לי לא היה נעים לקרוא על נערה שמתגעגעת לאהובה שביצע פיגוע התאבדות, אבל ספרות זה לא בשביל לעשות נעים. אני רוצה לשמוע כל מיני קולות, להקשיב ולהתווכח".
