"אבל למה דווקא אוסלו?", שאל ביל קלינטון, את שמעון פרס, כשהמנהיג הישראלי דיווח לו ב-1993 על ההסכם המתגבש. התשובה רלוונטית גם היום. בעידן שבו אי אפשר לכפות שלום, סיוע-תיווך הוא אלמנט חשוב בדיפלומטיה של השלום. הוא אמור לייצר את הסביבה והתנאים הנכונים למשא ומתן, וכן סיוע סוציו-אקונומי בתהליך שאחרי תום הסכסוך.

דווקא למעצמות הבינוניות בגודלן - ולא למעצמות העל - יש סיכוי גדול יותר למלא תפקיד של מתווכות יעילות. אלה הן המדינות שנהנות מ''עוצמה רכה'' של כלכלה חזקה וממסורת של השכנת שלום וזכויות אדם, והן עשויות לשמש מתווכות הוגנות מבלי להפחיד אף אחד מהצדדים המעורבים. לזה התכוון כנראה ראש הממשלה החדש של שוודיה, סטפן לופבן, כשהכריז ב-3 באוקטובר ששוודיה תכיר במדינה פלסטינית. על פי מקורות דיפלומטיים בסטוקהולם, המהלך נועד למצב את הממשלה החדשה כקובעת מדיניות באיחוד האירופי, ולשמש קריאת השכמה לשותפות האירופיות הרדומות משהו.

בהנהגה הפלסטינית מקווים כי המהלך השוודי ייצור באירופה תגובת שרשרת. הם מכוונים בעיקר לבריטניה (הם חשים מעודדים מהחלטה דומה שנתקבלה בווסטמינסטר ב-13 באוקטובר), לצרפת וכן לשאר מדינות סקנדינביה.

מהלך סקנדינבי נוסף לטובת הפלסטינים היה הוועידה לשיקום רצועת עזה (12 באוקטובר), בחסותן של נורבגיה ומצרים. מאז החתימה על הסכמי אוסלו ב-1993, ממשלת נורווגיה מובילה את קהילת התורמים למען הפלסטינים, ונחשבת אחת התורמות הגדולות ביותר לכלכלה הפלסטינית.