ביקורו של אריאל שרון בהר בבית בספטמבר 2000 הוא שהצית את האינתיפאדה השנייה. האם פלישתם של מתנחלים לשכונת סילואן שבמזרח ירושלים היא שתצית אינתיפאדה שלישית? אולי.

אין ספק שניצוץ אחד יספיק לכך, כי במשוואה הישראלית-פלסטינית ניתן להציב רק תהליך שלום או תהליך של אלימות. את הרִיק שנוצר עקב קריסת מאמציו הדיפלומטיים של מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, מילאו מהר מאוד המלחמה בעזה בקיץ האחרון, וכעת גם התסיסה במזרח ירושלים ובגדה המערבית. האלימות הזאת היא תוצר מובהק של בחירת הממשלה בישראל בבנייה בהתנחלויות על פני פשרה היסטורית של שתי מדינות לשני עמים. 

המצב בירושלים עלול להסלים לאסון של ממש. עיר הקודש מהווה אבן שואבת לתנועות לאומיות משני הצדדים - הציונות והתנועה לשחרור פלסטין - כמו גם לשלוש הדתות המונותאיסטיות. כל סנטימטר רבוע בירושלים רווי רגשות ולהט יותר מכל מקום אחר עלי אדמות. העיר עומדת בלבה של הדת היהודית זה 3,000 שנה, והיא אחד הסמלים המרכזיים של לידתה מחדש של ישראל כאומה. העיר גם מקודשת ל-1.2 מיליארד מוסלמים, ומסגדיה הפכו לסמלו של המאבק הלאומי הפלסטיני. כל פשרה בנושא ירושלים תעלה מיליוני מאמינים על בריקדות. ומנגד, אם ישתרר בעיר שלום, תהיה לכך השפעה אדירה על חיים של סובלנות הדדית ברחבי העולם כולו.

זה אתגר שנדחה לשלבים מאוחרים יותר במהלך שיחות אוסלו; כל המנהיגים והמתווכים הסכימו אז שירושלים תהיה הנושא האחרון שיועלה על סדר היום. ייתכן שזאת הייתה טעות. שני הצדדים חייבים להבין שאין שום סיכוי לשלום ללא פשרה היסטורית בירושלים. פשרה שכזאת דורשת יצירתיות רבה, ועוד יותר מזה, אומץ פוליטי. כל עוד לא תיפתר סוגיית ירושלים באופן שיספק את האינטרסים הבסיסיים ואת השאיפות של שני הצדדים, העיר תישאר פצצה מתקתקת בטבורו של המזרח התיכון. באזור משופע באמונות משיחיות וקיצוניות, אי אפשר לפסול את האפשרות של פירומניה פוליטית-דתית אשר תבעיר את ליבת האיזור . יתרה מזאת, תסכולם וזעמם של הפלסטינים מצד אחד, וקנאותם של המתנחלים מהצד האחר, מיתרגמים בימים אלה ממש לעימות מסוכן ברחובות ירושלים.