"ביום כיפורים האחרון, חמישה חודשים אחרי שעזבתי את הכנסת, ישבתי עם המשפחה במהלך הצום וסיפרתי לבנים שאני נקראת לדגל. שהציבור בישראל הולך לבחירות כשלהרגשת רבים כמוני מצבה של ישראל מתדרדר, אין אלטרנטיבה אישית או רעיונית לראש הממשלה ואין מי שמייצג את עמדתנו בנושאים הקריטיים ביותר לעתיד ישראל. שאלתי אותם לדעתם. 'תילחמי', הם ענו לי, 'תילחמי בשבילנו'...  אז באתי להילחם".

זה היה הקטע הפותח בנאום הקאמבק של ציפי לבני, אותו נשאה כשהכריזה על הקמת מפלגת "התנועה" [27 בנובמבר 2012, כחצי שנה לאחר פרישתה מהחיים הפוליטיים בעקבות תבוסתה לח"כ שאול מופז]. בזמן הנאום הפגינו מחוץ לאולם אנשי מפלגת העבודה. הם האשימו את לבני בפיצול מיותר של מחנה השמאל-מרכז, כך שבמקום להצטרף למפלגה קיימת היא מקימה אחת נוספת.

אבל לבני כלל לא הביטה לאחור וסירבה לכל היוזמות לאחד את גוש השמאל-מרכז כדי להציב אלטרנטיבה לבנימין נתניהו. ביוהרה אופיינית סירבה להיות מספר 2 של יאיר לפיד או של שלי יחימוביץ', שעל פי הסקרים השיגו תוצאות גבוהות משלה.

אחרי הבחירות הייתה לבני הראשונה להתייצב עם ששת המנדטים שלה בממשלתו של נתניהו. בתום משא ומתן קצרצר היא קיבלה לידיה את תיק המשפטים ואת ניהול המשא ומתן עם הפלסטינים, ומונתה לחברה בקבינט המדיני-ביטחוני. את חבירתה לאיש לו היא בזה במשך שנים, הסבירה בכך שניתנה לה ההזדמנות להביא לסיום הסכסוך עם הפלסטינים.