פת"ח וחמאס – ברית האין ברירה
ממשלת פת"ח-חמאס, ששני הצדדים מחזיקים בחיים בכוח, היא הדבר היחיד שנותן תקווה לאחדות פלסטינית. בלעדיה, עזה והגדה הן שתי ישויות נפרדות, שתי מדינות פלסטיניות לשני עמים מסוכסכים.
מלכתחילה היו אלה נישואי תועלת. החתן לא חשק בכלה וגם היא תיעבה אותו. אבל שנים ארוכות של איבה בין השניים נמחלו ונשכחו ברגע אחד של מצוקה הדדית: אבו מאזן – נואש מתהליך השלום עם הישראלים שקרס וחשש לכיסאו; וח'אלד משעל – אחז בכל כוחו בחבל ההצלה ששיגר יריבו מרמאללה לעבר עזה החנוקה.
ממשלת האחדות הפלסטינית, חמאס-פת"ח, יצאה לדרך חתחתים ומלאת מוקשים ב-2 ביוני 2014. אבל עוד לפני שתמו מאה ימי החסד, ברור היה שירח דבש לא יהיה כאן, גם אם לפחות צד אחד האמין שניתן יהיה לגשר, ולו למראית עין, על הפערים. חטיפת ורצח הנערים בגוש עציון [12 ביוני] על ידי חמאס, מבצע "צוק איתן" בעזה, חשיפת השב"כ הישראלי כי חמאס תכנן הפיכה נגד הרשות בגדה – כל אלה הציפו מוקדם מהצפוי את עומק המשבר בין מי שבאו בברית הנישואין.
ולמרות זאת הם אינם יכולים להיפרד. הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?
על פי ההסכם להפסקת אש שנחתם בתיווך מצרים בין חמאס לישראל [26 באוגוסט], מעברי הגבול בין עזה, ישראל ומצרים יאוישו ויפוקחו על ידי אנשי הרשות הפלסטינית. בלי אבו מאזן, הסכם המעברים, ככל שהיה אז, היה נראה אחרת; ובלי צוק איתן, אנשי אבו מאזן לא היה זוכים, ככל הנראה, לדרוך על אדמת עזה למרות הסכם הפיוס.
