בבסיסה של המלחמה בעזה עומדות גם אשליית הכוח וגם מגבלותיו. חמאס, כמו ארגון טרור וגרילה קלאסי, העביר את חמש השנים האחרונות בפיתוח ארסנל מרשים של רקטות לטווח ארוך, לצד עולם שלם של טרור תת-קרקעי - שילוב של אידאולוגיה דתית פונדמנטליסטית עם טכנולוגיה מתוחכמת. ואולם תשתית הטרור אותה הכין חמאס היטב,  נחלה כישלון מבחינת אדריכליה, בזכות כיפת ברזל והמתקפה הקרקעית של צה"ל.

ישראל היא מעצמה צבאית מהמובילות בעולם, ובכל זאת, היא מתקשה להביס ארגון טרור של 20 אלף לוחמים, ששורדים מתחת לפני הקרקע ברצועת עזה.

בבירות הפוליטיות ברחבי האיזור, וכן בארצות הברית ובאירופה, מוקדשת מחשבה רבה להשלכות האסטרטגיות של המלחמה על עתידו של האזור - לא רק בניתוח המדיניות הקיימת, אלא גם לקביעת מדיניות עתידית. כי כשהתותחים יפסיקו לרעום, תגיע שעתה של הדיפלומטיה.

מנתחי מדיניות בכירים במחלקת המדינה מדברים היום על תצורה חדשה של כוחות, בתקופה שלאחר צוק איתן. לאורך המלחמה התבררה קואליציה אזורית של אינטרסים שפועלים למען מדיניות פרגמטית וגישה ביטחונית. היא כוללת את מצרים, ישראל, הרשות הפלסטינית, ירדן וסעודיה, שרואות בקנאות ובקיצוניות האיסלמית - כמו אלה שמשתוללות היום בסוריה, בעיראק ובעזה - סכנה ליציבות האזורית ולאינטרסים הגיאופוליטיים שלהן. האתגר שעומד כעת בפני קובעי המדיניות בארצות הברית, בישראל ובארצות ערב הוא כיצד לתרגם את ההשקפה המשותפת הזו למבנה יציב ובר-קיימא.