החודשיים האחרונים, רוויי המתח והאלימות, הצליחו לפרום מחדש את המרקם העדין בין יהודים לערבים בחברה הישראלית. המראות והקולות ברחובות הערים לא הזכירו את עוצמת המהומות מימי האינתיפאדה השנייה, אולם השבר של היום מזכיר במידה רבה את מה שקרה לפני 14 שנים.

לעימותים ברחובות נוסף הפעם מרכיב חדש – הרשתות החברתיות. אזרחים ערבים איבדו את מקום עבודתם בשל סטטוסים שהביעו שמחה על מות חיילי צה"ל. במקרים אחרים הופצו ברשתות החברתיות  אזהרות לגבי הגעה ליישובים ערביים. גם לפוליטיקאים היה חלק בליבוי היצרים. לשיא הגיע  שר החוץ אביגדור ליברמן [21 ביולי], שקרא בדף הפייסבוק שלו להחרים עסקי ערבים שהביעו הזדהות עם תושבי עזה. מסתבר כי קריאתו זו לא נפלה על אוזניים ערלות.

בצד הערבי, ההתפרעויות החלו דווקא ביישובי המשולש הנחשבים לסמל הדו קיום - יישובים שיש להם הרבה מה להפסיד מבחינה כלכלית. בקלנסווה ניסו צעירים מקומיים לבצע לינץ' בנהג יהודי ושרפו את מכוניתו [4 ביולי]. בטירה הותקף באלימות קשה זוג יהודים עם ילדה קטנה ובטייבה פגעו המפגינים ברשת החשמל בעת העימותים עם המשטרה. הכל במרחק חצי שעה נסיעה מתל אביב.

התפרצות האיבה הזו הוכיחה פעם נוספת את שבריריותם של יחסי היהודים-ערבים במדינה, והדגישה את הטרגדיה של המיעוט הערבי בתוך הקו הירוק – ההתנגשות התמידית בין המדינה שלהם (ישראל) ללאום שלהם (הפלסטיני). האמון הדק שנבנה בעמל רב מאז תחילת העשור הקודם בין יהודים לערבים שב ונסדק, ויש מי שמשלם את המחיר.