איזו חברה ישראלית תתגלה אחרי המלחמה? כיצד היא תיראה? האם קשוחה וחסרת סובלנות, כפי שהצטיירה בשבועות הארוכים של הקרבות? האם החופש לבקר את מדיניות הממשלה ישוב למצב שבו היה בטרם המלחמה? או שאולי החברה תאמץ את הקודים שהתגלו לאורך המלחמה, שלפיהם מוטל על הציבור לנשוך את לשונו כל עוד המלחמה בעיצומה. וכיצד תיראה המפה הפוליטית ביום שאחרי? האם הימין יצליח לתעל את התמיכה שזכה לה במלחמה לסחף אלקטורלי בבחירות הקרובות? ומה יקרה עם השמאל? האם הוא יצליח להתעורר מתרדמת המלחמה?
המלחמה עדיין נמשכת, אבל כבר אפשר להבחין ברגיעה מסוימת שמתחילה לחלחל לתוך האווירה הציבורית. למרות חידוש המטחים מעזה עם קריסת הפסק האש, יש תחושה של שיבה לשגרת החיים. ההתלהמות שככה, גלי הגזענות נחלשו, התגובות הפרועות ברשתות החברתיות התמתנו, השיח נרגע והמחלוקת הרעיונית בין ימין לשמאל כמעט ששבה למסלולה הרגיל.
בימים הראשונים לקרבות בעזה, דומה שהחברה הישראלית נקלעה למצב שספק אם ידעה כמותו בעבר. גם אז פרצו מלחמות, גם אז הן הצטיירו כקיומיות, גם אז התגייסו עשרות אלפים לשירות מילואים, וגם אז נוצרה הזדהות עמוקה עם הקורבנות ומשפחותיהם. אבל דומה שהמלחמה האחרונה בעזה שחררה ניצרה שהפעילה תופעות חברתיות שלא ידענו כמותן בעבר. בקרב רבים נוצרה תחושה שכל מי שחורג מהקונצנזוס המלחמתי ישלם על כך בפגיעה קשה.
רבות מהמלחמות האחרונות הופסקו בגלל מחאות של המתנגדים. שתי המלחמות בלבנון ב-1982 ו-2006 הציתו הפגנות אדירות שבעקבותיהן הן הופסקו. הציבור קיבל את אירועי המחאה בהבנה כחלק בלתי נפרד מתרבות הוויכוח. ההנהגות בשתי המלחמות נאלצו לשלם מחיר ציבורי גבוה, ופוליטיקאים רבים אף אולצו להתפטר בעקבותיהן.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
