בלילה שאחרי מציאת גופותיהם של שלושת הנערים הישראלים שנחטפו ונרצחו על ידי חמאס סמוך לחברון, תקף חיל האוויר הישראלי 34 מטרות המזוהות עם חמאס בעזה. הרבה אבק היתמר לשמיים, הרבה רעש נשמע מסביב, אבל כשהאבק שקע התברר שמדובר, בעיקר, במה שמכונה בז'רגון המקצועי הצבאי "תקיפות נדל"ן". חיל האוויר תקף בורות שיגור, עמדות ריקות, מחסני תחמושת, אולמות ייצור רקטות.

המהומה רק הגבירה את התסכול הישראלי על "ארגז הכלים" המוגבל כל כך שעומד בפני המנהיגות במוצאי פיגוע כזה. אם בנימין נתניהו היה עכשיו ראש האופוזיציה, ולא ראש הממשלה, הוא היה מחריד שמיים וארץ בזעקות שבר וחרחורי מדנים, דורש מיד לפלוש לעזה, לחסל את חמאס, להפיל את שלטונו, לנקות את קיני הטרור ולהביא שלום לישראל.

מאיפה אני יודע את זה? כי ערב מבצע "עופרת יצוקה", בסוף 2008, נתניהו היה ראש האופוזיציה, אהוד אולמרט היה ראש הממשלה, חמאס ירה מטחי רקטות כבדים מעזה לעבר יישובי דרום ישראל ונתניהו התייצב סמוך לאשקלון, פניו דרומה, לעבר עזה, והצהיר שכשהוא יעלה לשלטון הוא לא ימצמץ ולא יהסס, הוא ייכנס לעזה, יפיל את חמאס ויסיים את הסיפור הזה.

ובכן, כמה חודשים אחר כך, נתניהו הפך לראש הממשלה. הימין הישראלי מתגעגע עכשיו לאולמרט, שלפחות ניסה להיכנס לעזה ולעשות שם משהו. נתניהו? גם את זה לא העז.