ישראל נגררה אל תוך עזה בשערותיה. במשך עשרה ימים עשה בנימין נתניהו, אחד מראשי הממשלה המאופקים ביותר בתולדות ישראל מבחינה צבאית, כמעט כל מה שניתן היה לעשות כדי לעבור את סבב האלימות הנוכחי בלי כניסה קרקעית לרצועה. הוא המתין, וחיכה, והתלבט, והתחבט, עד שמצא את עצמו במבוי סתום. המו"מ בקהיר נתקע. הפסקת האש המצרית כובדה רק על ידי ישראל, בעוד חמאס ממשיך לירות כרגיל. ההפוגה ההומניטרית? כנ"ל. חמאס המשיך לירות והכין את ניסיון הפיגוע באמצעות מנהרת תופת, בדיוק בשעות ההפוגה הזו. בשלב מסוים הבינו כמעט כולם, מהמצרים ועד האמריקאים והאירופאים (חוץ מהקטארים והטורקים, כמובן, שרואים עצמם כבעלי הברית של חמאס), שאין ברירה. חמאס פשוט רוצה שישראל תיכנס לרצועת עזה. מה הם יודעים בחמאס שאנחנו לא? האם הם הגיעו למסקנה שהדרך היחידה של הארגון לשרוד ולהבטיח את עתידו הכלכלי (חמאס פשט רגל בחודשים האחרונים), היא בדם ואש?

במשך עשרה ימים שיגר חמאס למעלה מאלף רקטות על ערי ישראל, כולל תל-אביב וגוש דן. למזלה של ישראל, היא נהנית מפיתוח טכנולוגי מרשים ויוצא דופן מתוצרתה, "כיפת ברזל", שאיפשרה לאזרחיה לעבור את הימים הללו עם הרוג אחד "בלבד", אבל תראו לי עוד מנהיג אחד בעולם כולו שהיה מבליג כשארגון טרור היה עושה לעצמו מנהג ומשגר רקטות על בסיס יומי אל הכרך המרכזי וריכוז האוכלוסייה הצפוף ביותר שלו. מה היה עושה פוטין אם הצ'צ'נים היו משגרים אלף רקטות למוסקבה? מה היה עושה ארדואן אם הכורדים היו עושים את זה על איסטנבול? נדמה לי שאפילו ברק אובמה, שאחד היועצים הבכירים בירושלים כינה אותו השבוע בשיחה סגורה "נער פרחים שהפך לאסוננו לנשיא", היה יוצא לפעולה צבאית אם אל-קאעידה היה משגר מאות רקטות לעבר ניו-יורק.

נתניהו לא יצא. הוא קיווה שזה ייגמר עם ההפצצות האוויריות וכניסה למתווה הבנות חדש, דוגמת זה שסיים את מבצע "עמוד ענן" ב-2012. אבל תקוותו של נתניהו נגוזה. הסיבוב המדיני נכשל. גורמים בכירים מאוד בקבינט הישראלי האשימו השבוע את האמריקאים בתרומה מכרעת לכישלון הזה. "ככה לא מנהלים עסקים במזרח התיכון", אמר אחד הגורמים הללו. "ההתנהלות האמריקאית עזרה לחמאס להבין שיש למסלול המצרי אלטרנטיבה". זה סיפור המעשה, במילותיו של אותו גורם, שמלווה מקרוב את ההתפתחויות: "התפתח מרוץ דיפלומטי בין שני ערוצי תיווך מתחרים: הערוץ המצרי, מול הערוץ הקטארי. המצרים קיבלו גיבוי כלכלי מסעודיה, איחוד האמירויות ועוד גורמים במפרץ. הגיבוי הכלכלי נדרש כדי לפתור את מחסור המזומנים של חמאס ולהבטיח את המשך הישרדותו הכלכלית. מול המסלול הזה, הקימה קטאר מסלול משלה, בגיבוי טורקי. חמאס העדיף, בבירור, את המסלול הקטארי-טורקי, כי קטאר היא בעלת ברית שמממנת את הטרור של חמאס ומפמפמת את רוח חמאס באמצעות אל ג'זירה, ואילו טורקיה היא מדינת אחים מוסלמים, מפלגה שרואה עצמה אחות של חמאס. בשלב מסוים המצרים הגיעו למסקנה שצריך להניח את ההצעה להפסקת אש. הם קיבלו גיבוי משרי החוץ של הליגה הערבית. אחת השגיאות שלהם הייתה, שהם נועצו עם מוסא אבו-מרזוק שהיה בקהיר, ולא עם חאלד משעל ששהה בקטאר. הם הלכו על שיטת ה"טייק איט אור ליב איט", - אולטימטום של 12 שעות. הם הציגו את הפסקת האש, וכולם מתבקשים לכבד אותה. כאן נכנסו האמריקאים לתמונה. ג'ון קרי אמנם גיבה את המסלול המצרי, אבל אמר שאם המסלול הזה ייכשל, יש אלטרנטיבות. זו שגיאה קשה. זה נתן לחמאס להבין שאפשר לירוק למצרים בפרצוף ועדיין יהיו אופציות. כך בדיוק היה. הזרוע הצבאית של חמאס התעלמה מהפסקת האש לחלוטין, חמאס יצא במתקפה בוטה נגד המצרים, והעסק קרס".

בימים רביעי וחמישי הגיעו כמעט כולם לקהיר, בתקווה להצליח איכשהו לסגור עניין. ישראל שיגרה את ראש השב"כ יורם כהן; ראש המטה המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון, עמוס גלעד; ושליחו המיוחד של נתניהו, עו"ד יצחק מולכו. אבל חמאס התבצר ודרש דרישות בלתי אפשריות. היה ברור שאין סטרטר. העסק תקוע. חמאס המשיך לירות על ערי ישראל בקצב רצחני. נתניהו, מצדו, המשיך לחטוף אש תופת מגורמי הימין בממשלתו (בעיקר אביגדור ליברמן, שכינס מסיבת עיתונאים פומבית ומתח על ראש הממשלה ביקורת קטלנית), ולבסוף הפור נפל.