במארס 2009, לאחר דיון סוער וקולני בוועידת מפלגת העבודה, הכריעו החברים בעד הצעתו של יו"ר המפלגה אהוד ברק להצטרף לממשלת נתניהו השנייה. הקרב היה לא פשוט, אך מול קבוצת המתנגדים הגדולה, שטענה כי אסור לעבודה להלבין שוב ממשלת ימין ועליה להשתקם באופוזיציה, פעלו כוחות חזקים הרבה יותר: פואד בן אליעזר, יו"ר ההסתדרות הכל יכול עופר עיני והשר שלום שמחון, מקורבו הנצחי של ברק.
שלושת המגה פוליטיקאים ששלטו אז במנגנוני המפלגה וחבריה העניקו לברק כהונה נוספת כשר ביטחון, ותירצו זאת בכך שמפלגת העבודה בממשלה תמתן אותה מבחינה מדינית וכלכלית. האישור שהשיג ברק מוועידת המפלגה היה המשוכה האחרונה במהלך פוליטי רחב הרבה יותר: סיכום סודי בין נתניהו לברק, אז יו"ר האופוזיציה, לחבור יחד לאחר הבחירות. את ברק לא עניין אז שהעבודה קיבלה סטירת לחי מהבוחר והתרסקה ל-13 מנדטים. הדבר הנכון עבורה אז היה להיבנות מחדש באופוזיציה. הוא רצה להמשיך לשבת במשרד הביטחון, וכך היה. במבחן התוצאה, ישיבתה של העבודה בממשלה לא הובילה לפריצת דרך מדינית ולא עצרה את המשך דהירת יוקר המחייה והגידול במספר העניים.
המהלך הפוליטי המשמעותי הזה, שאירע לפני כחמש שנים בסך הכל, ממחיש עד כמה השתנתה המערכת הפוליטית מאז. גם הבחירות לנשיאות בשבוע שעבר [10 ביוני] הציפו מעל פני השטח את עומק השינויים הדרמטיים.
ראשית, ההתמודדות עצמה הוציאה מהמשחק כמה פוליטיקאים בכירים ביותר שביקשו להיבחר לנשיא. כך למשל השר סילבן שלום (הליכוד), שכוחו העצום במפלגה בעבר הלא רחוק אפשר לו להתמנות לשר אוצר ולשר חוץ, ולתכנן את כיבוש לשכת ראש הממשלה דרך בית הנשיא. אבל כעת הוא מתמודד על שיקום שמו, אחרי שפרש מההתמודדות בעקבות חשדות להטרדה מינית של עובדת בלשכתו. שלום נותר חבול ציבורית, ואופציית התמודדותו לראשות הממשלה אינה מוזכרת עוד.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
