בשעה שמחבלים חטפו שלושה נערים ישראלים שעשו דרכם הביתה באזור חברון וגורלם אינו נודע, עברה אום מאזן [13 ביוני], אשתו של יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, ניתוח בבית חולים בתל אביב. בשעה שהציבור הישראלי אכול דאגה וחנוק יגון, הוא כמעט ואיננו שומע את הצהרותיו של המנהיג הפלסטיני מחמוד עבאס, הקורא לחוטפים לשחרר את הנערים החטופים. במקום זאת הוא רואה את קמפיין הרשת שבו פלסטינים מן היישוב מצטלמים, כשהם מניפים שלוש אצבעות - כל אצבע מסמלת נער חטוף.

אם להודות על האמת, הקמפיין אינו מפתיע. בכלל, זוהי סוג של התקדמות מאז תמונת הידיים הקודמת שפיארה את ההיסטוריה הצבאית הפלסטינית - אשר נחרטה עמוקות על לוח ליבם של הישראלים. בתמונה ההיא, מ-12 באוקטובר 2000, עזיז צאלחה מניף ידיים מגואלות בדם מחלון בניין המשטרה ברמאללה, אחרי שהשתתף בלינץ' בשני ישראלים. עם השנאה היוקדת בלבבם, הפלסטינים שהשתתפו בקמפיין יאלצו להתמודד בעתיד. לא מוניתי לפסיכולוג שלהם. אינני מתווכח על זכותם לריבונות לאומית, אלא מזמין אותם להתפנות לרגע מהטינה הברורה ולהפנות מבט מזרחה וצפונה. משום שיש קשר הדוק בין מצבם הטוב יחסי של הפלסטינים לבין השליטה הביטחונית הישראלית.

800 ג'יאהדיסטים ממוסול, עיר בת שני מיליון אזרחים, הצליחו להביס ללא קרב 30 אלף חיילים ו-25 אלף שוטרים [10 ביוני]. 15 מיליארד דולר השקיעו האמריקאים בצבא העיראקי, 15 מיליארד דולר יותר מדי. כוחות הביטחון שמומנו ואומנו על ידי ארה"ב לא נלחמו. הם השאירו נעליים במנוסתם.  המראה הנפוץ היה של שוטרים וחיילים פושטים מדים ובורחים, נוטשים מאחוריהם את כלי הנשק. האימה היא אחת הסיבות לקריסתם המדהימה של כוחות הביטחון העיראקיים השבוע, ואפשר להבין למה.