"הבוקר אני יכול לומר את מה שנמנעתי מלומר לפני גל המעצרים הנרחב של אנשי החמאס ביהודה ושומרון. מי שביצע את חטיפת הנערים שלנו אלה הם אנשי החמאס...לזה יש השלכות חמורות". כך פתח ראש הממשלה בנימין נתניהו את ישיבת הממשלה השבועית [15 ביוני] ושפך מעט אור על חטיפת שלושת נערי הישיבה נפתלי פרנקל, אייל יפתח וגיל-עד שער, בסוף השבוע האחרון.

אם אכן חמאס ביצעה את החטיפה, תהיה זו הפעם הרביעית שאנשי הזרוע הצבאית שלה קובעים את דרכה של התנועה, ומאלצים את מנהיגיה הפוליטיים ליישר עמם קו. וזאת, שבועיים בלבד אחרי שהוקמה בעזה וברמאללה ממשלת אחדות פת"ח-חמאס.

תנועת חמאס, בעיקר מאז ניצחונה בבחירות לרשות הפלסטינית [2006], מבקשת להוכיח לכולם שהיא תנועה פוליטית לגיטימית. אבל שלא כמו כל תנועה פוליטית שראשיה ומנהיגיה הם שסוללים את דרכה, חמאס היא התנועה שחמושיה מאלצים את מנהיגיה לסטות מהדרך כל פעם מחדש, בעיקר כשהתנועה מצויה על פרשת דרכים.

באמצע חודש יוני 2003, בשיאה של האינתיפאדה השנייה, כשיאסר ערפאת היה עדיין נצור במוקאטעה ברמאללה, הוכרזה בפעם הראשונה "הודנא" בין כל הארגונים הפלסטינים החמושים לבין ישראל, לרבות תנועת חמאס, מובילת האינתיפאדה השנייה. השייח' אחמד יאסין, מנהיגה ומייסדה של חמאס, נתן אז את ברכתו להפסקת אש ועצירת פיגועי מתאבדים כנגד התחייבות ישראלית להפסקת התקיפות על עזה והגדה, ואף הסביר למי שתהה לסיבת הסכמתו: "מותר לעשות הודנא לשם מנוחה וכדי לצבור כוח מחדש".