זכות היהודים להגדרה עצמית

בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, התייצבה שארית הקהילה היהודית-רומאית ששרדה את הטרנספורטים לאושוויץ סמוך לשער הניצחון של טיטוס בפורום רומאנום, שרידי העיר העתיקה של רומא. 2,000 שנה נמנעו יהודי רומא מלעבור תחת שער הניצחון שהוקם כאנדרטה לניצחון הרומאים על יהודה המורדת, אבל ב-14 במאי 1948 הם עברו תחת השער, מהכיוון ההפוך למצעד הניצחון הרומי.

על שער טיטוס, שער הניצחון על מורדי יהודה, חקוק מצעד הביזה והשבויים ובמרכזו תבליט מנורת בית המקדש נישאת על כתפי הבוזזים. ניצחון האימפריה הרומאית על העם המורד מיהודה בשנת 70 לספירה סומל במנורת בית המקדש.

העם היהודי העתיק, תמהיל חמקמק של חומר ורוח, דת ואומה, מתגלם במנורת בית המקדש החצובה בשער הרומאי. בית המקדש שהפלסטינים מעלים את קיומו בשאלה. חלפו אלפיים שנה, ואותה מנורה נבחרה לשמש כסמל המדינה היהודית, אות לברית שחודשה בין העם למולדתו העתיקה. עם שקם לתחייה ממשרפות אושוויץ, ובמאבק בלתי פוסק על קיומו בנה מדינה לתפארת.

העם היהודי אינו עם ככל העמים, אלא אומה המקיימת בתוכה מתח בין הפיזי הממשי לבין המטאפיזי הרוחני. "התורה היא המסד המשפטי של החירות הלאומית היהודית" - דברים אלו לא נאמרו על ידי דוד בן גוריון, אלא רשמם אבי הפילוסופיה הליברלית הקלאסית, ג'ון לוק. לוק, שידע עברית, אף הקדיש את המחצית הראשונה של ספרו "שתי המסכתות על הממשל" לפרשנות פוליטית של המקרא. גם יריבו הפילוסופי תומס הובס בקיא היה בעברית, וביצירתו הגדולה "לוויתן" הקדיש למעלה מ-300 עמודים לתורות המדיניות של כתבי הקודש היהודיים. כ-200 שנה קודם לכן, ניקולו מקיאוולי, מגדולי הוגי המחשבה המדינית, ציין את העם היהודי כעם הראשון בהיסטוריה.