בלילה שלפני המשחק הגורלי שעמד להתקיים בשבת התעטפה שכונת התקווה מתח משתק. בליל שישי הושמעו בבתי הכנסת תפילות למען הניצחון המיוחל, שישאיר את קבוצת בני יהודה תל אביב בליגת העל בכדורגל. אילו התקיימו חיים אחרים בשכונה הדרומית הזאת של תל אביב, קרוב לוודאי שקבוצת הכדורגל לא הייתה נהפכת למרכז החיים עבור אלפים מתושבי השכונה, רובם יוצאי תימן. מאז ומתמיד נחשבה שכונת התקווה לפרבר העני והזנוח של העיר הגדולה. רק דקות נסיעה מפרידות בינה לבין הלב הפועם של מרכז תל אביב, אבל דומה שהקידמה המואצת פסחה עליה והתעלמה מקיומה כאילו הייתה חיזיון תעתועים.

כל אימת שקבוצת בני יהודה עלתה על מגרש הכדורגל, זקפו תושבי השכונה את ראשם והרגישו גאווה מקומית. לאן שהקבוצה פנתה במשחקיה ברחבי הארץ, אלפים הלכו אחריה. כשניצחה, הם האירו את בתי השכונה ושרו כל הלילה. כשהפסידה, התאבלו כמו על קרוב משפחה שהלך לעולמו.

בשבת האחרונה (10 במאי) עלו השחקנים למגרש למשחק האחרון שעמד לקבוע את גורלם. אם ינצחו - יישארו בליגת העל וישמרו על מקומם במועדון של קבוצות הכדורגל הגדולות והמבוססות בישראל. אם יישארו -  יזכו לארח במגרשם גם את שתי האחיות העירוניות הגדולות, מכבי תל אביב והפועל תל אביב. תמיד נחשבה בני יהודה לאחות הקטנה והענייה של שתי הענקיות האלה, אך עצם היותה בליגת העל יצרה תחושה – אף כי מדומה - שהן בנות שווה למשפחה אחת.

אם חלילה יפסידו במשחק האחרון, הם ירדו לליגת המשנה וישחקו מול קבוצות שוליות מהפריפריה. המחשבה שזה עלול לקרות שיתקה את השכונה בימים שלפני המשחק הגורלי. בשבת האחרונה, ביום של המשחק, האוהדים מילאו את המגרש שעות לפני המשחק, אולי רצו לפרוק את המתח של כמה לילות נטולי שינה. הם לבשו כתום, צבעה של הקבוצה ושרו שירי ניצחון.