לאן שלא הלך בימים האחרונים, יו"ר מפלגת העבודה, יצחק (בוז'י) הרצוג, מצא את עצמו מוקף בראשי הסיעות החרדיות בכנסת. הם היללו ושיבחו אותו, והציגו אותו כמועמדם לראשות הממשלה לכל מי שרק רצה לשמוע.

בתוך המולת המאבקים הסוערים בין הקואליציה לאופוזיציה בכנסת, שבשבוע הבא תצא לפגרה, תשומת הלב התמקדה אתמול [11 במארס] ביחסים המתחממים בין הרצוג לבין המפלגות החרדיות. אולם בניגוד למה שהוצג בתקשורת, בעיקר על ידי החרדים, כברית פוליטית חדשה בין יו"ר העבודה לחרדים שהפנו עורף לימין ולראש הממשלה בנימין נתניהו– התמונה האמיתית מורכבת יותר.

הרצוג, וזה גם עניין של אופי וטמפרמנט, מיהר להתמסר למחמאות ולכבוד שהרעיפו עליו תומכיו החדשים בכנסת. החרדים, מצדם, יצאו מגדרם כדי להראות לנתניהו שבכוונתם לנקום בו על חוק השוויון בנטל, שכולל סנקציות פליליות למסרבי הגיוס החרדים. אבל ההתקרבות הזאת עדיין אינה יכולה להיקרא ברית.

מאז הותיר נתניהו את החרדים בני בריתו מחוץ לממשלתו, וביתר שאת מאז נתן ידו לחוק השוויון בנטל ברוח מפלגת יש עתיד, ראשי המפלגות החרדיות מחפשים דרך לסגור איתו חשבון. ההחלטה לסמן את הרצוג כמי שעליו ימליצו לתפקיד ראש הממשלה, ולהצהיר זאת מעל כל במה אפשרית, היא בשלב הזה אינה יותר מספין. כשיו"ר ש"ס אריה דרעי פונה אל הרצוג ומכריז בפומפוזיות: "אני מברך אותך שתעלה מעלה מעלה", ואחר כך מביע תקווה ש"הלוואי שנכתיר את הרצוג כראש ממשלה" – אין סיבה ממשית לראות באמירות האלה הצהרה מחייבת.