כשאריאל שרון הגה את תוכנית ההתנתקות, במסגרתה פינתה ישראל את רצועת עזה [2005], הרסה עד היסוד את היישובים הישראלים הפורחים שהיו בה והתייצבה על הקו הבינלאומי, שאלו אותו מה יקרה אם הפלסטינים ימשיכו לשגר רקטות לעבר אוכלוסייה אזרחית גם אחרי הפינוי. "במקרה כזה", אמר שרון, "אני דורש שכל רקטה תיענה באש ארטילרית כבדה".
ההיגיון של שרון היה פשוט: ברגע שנגמר הסכסוך הטריטוריאלי, ברגע שהכיבוש מסתיים, המשך שיגור רקטות לעבר יישובים אזרחיים הוא קו אדום. צריך לענות על כל רקטה בעוצמה לא פרופורציונאלית, כדי להבהיר שישראל לא תסכים להמשך המצב בו כמיליון אזרחים מוחזקים בני ערובה על ידי כמה ארגוני טרור.
ההוראה של שרון לא הגיעה לשום מקום. היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, שיגר בעקבותיה חוות דעת מפורטת לפיה אסור לנקוט בצורת תגמול כפי שהורה ראש הממשלה. התפתח ויכוח, שרון זעם, דפק על השולחן, צעק והתקומם, אבל לא הצליח לשנות את רוע הגזירה. ארגוני טרור הם ארגוני טרור, בהגדרתם, ואילו מדינה דמוקרטית ריבונית כפופה לחוקים אחרים לגמרי. שרון ביצע את ההתנתקות, היישובים היהודיים נהרסו ונשרפו (פונו גם ארבעה יישובים בצפון השומרון), כ-8,600 מתנחלים הפכו לחסרי בית וישראל התייצבה על קו הגבול הבינלאומי של רצועת עזה.
מאז, הפכו הרקטות ממטרד שולי לבעיה אסטרטגית. חמאס השתלט בכוח על הרצועה, טאטא ממנה את הרשות הפלסטינית ואת מנגנוני הביטחון של מוחמד דחלאן, והפך אותה לבסיס טרור רוחש רקטות וטילים שמאיים היום לא רק על דרומה של ישראל, אלא מסוגל לכסות גם את גוש דן, בואכה הרצליה, ברקטות מסוגים שונים. מאז יציאתה של ישראל מעזה חיים תושבי דרום הארץ תחת איום מתמיד של אזעקת "צבע אדום", צמודים לחדרים ממוגנים ומתקשים לנהל אורח חיים נורמלי.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
