בשם "צורכי הביטחון של ישראל"
משרד הביטחון מסרב לשנות את תוואי גדר ההפרדה בסמוך לכפר בתיר, למרות חוות דעת של רשות הטבע והגנים הטוענת שהגדר תביא לחיסולה של תרבות עתיקה, כדי לסתום את "הפרצה האחרונה בהגנה על תושבי ירושלים". אם בג"ץ יקבל את הטענה, הסוגיה עלולה לעבור לזירה הבינלאומית
ראש הממשלה בנימין נתניהו עומד על כך, כפי שנכתב כאן באחרונה, שצה"ל יוסיף לשלוט לאורך שנים על תוואי נהר הירדן. זאת, כדי להבטיח את קו התפר החדש מפני חדירת מחבלים ואמצעי לחימה.
נתניהו מבקש שנאמין לו, כי התביעה הזו אינה נובעת בכלל מדאגה לאינטרסים של המתנחלים, אין לה דבר וחצי דבר עם שיקולים כלכליים, ואף לא שמץ של זיקה לאילוצים פוליטיים-מפלגתיים. בראש מעייניו עומד אך ורק ביטחון ישראל. ועל ביטחון ישראל, כידוע, הוא לא מוותר. נכון? לא כל-כך. אם אלה היו פני הדברים, כיצד ניתן להסביר את ריבוי הפרצות בגדר ההפרדה, או, בשמה הממלכתי - "גדר הביטחון"?
איך ייתכן כי 12 שנה אחרי שהממשלה אישרה את הקמת הגדר, שטחי ה"גושים" - גוש עציון, מעלה אדומים, אריאל-קדומים – מצויים עדיין ברובם מעברו המזרחי של המכשול? אם אמנם, כפי שכתוב באתר הרשמי של משרד הביטחון, הגדר "נועדה להקטין את יכולת החדירה של מפגעים משטח הרשות הפלסטינית לשטח ישראל", איך אפשר להסביר שכשליש מהתוואי המתוכנן של הגדר נותר פרוץ?
אילו באמת מדובר היה במניעת חדירתם של מפגעים רק "לשטח ישראל", כלומר לשטח שממערב לקו הירוק, זה שנמצא בריבונות ישראל, הגדר הייתה עומדת זה כבר על תילה. אלא שהשלמת הגדר מתעכבת בגלל עתירות שמקורן בהתעקשות המדינה לכלול בתוך שטח הגדר התנחלויות במקום לדבוק בקווי 67'. התוואי המתוכנן, בן 815 הקילומטרים (כולל עוטף ירושלים), ארוך פי שלושה כמעט מהקו הירוק. מכאן, שהמכשול נועד בעקיפין לספח שטחים המצויים מחוץ לשטחה הריבוני של ישראל. אין לכך דבר וחצי דבר עם צורכי הביטחון של תושבי מדינת ישראל.
