התעקשותם של הפלסטינים לראות באריאל שרון, גם אחרי מותו, רק פושע מלחמה האחראי לטבח בסברה ושתילה ולבניית ההתנחלויות, היא פשטנית ואנכרוניסטית. יותר מכל, היא מחמיצה את מורכבותו של האיש ואת מקומו המרכזי כמנהיג בהיסטוריה הישראלית. שרון בנה התנחלויות, אבל פעמיים עקר יהודים מבתיהם: פעם אחת פינה את יישובי סיני ב-1982 כשר הביטחון במסגרת הסכם השלום עם מצרים, ופעם שנייה [2005] כשהגה והוציא לפועל את תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון הגדה כשהיה ראש ממשלה.
כשבכיר הפתח ג'יבריל רג'וב הצר ביום מותו של שרון על כך שלא זכה לראות אותו בבית הדין לפשעי מלחמה והאשים אותו בהתנקשות בערפאת, הוא מבטא השקפת עולם צרה וסלקטיבית. כשעמיתי דאוד כותאב פונה לדור הפלסטיני הצעיר ומייחס לשרון רק את הטבח במחנות הפליטים, מבלי להזכיר גם את פינוי ימית, את ההתנתקות ואת הקמת מפלגת קדימה, שבה ראה גם פלטפורמה לגיבוש הסכם עם הפלסטינים, הוא מעוות את התמונה ואת דמותו של שרון כמנהיג פרגמטי ואמיץ.
כמה מהדוברים הפלסטינים נשמעו כמעט כמו אנשי הימין הקיצוני בישראל, ששמחו על מותו של ראש הממשלה לשעבר ובחרו לגדף אותו ואת זכרו עוד לפני שהובא למנוחות. ח"כ אורית סטרוק מהבית היהודי, למשל, האשימה את שרון בהחרבת מדינתו והודתה לאלוהים על מותו. גם רג'וב וגם סטרוק, שבינתיים התנצלה, רואים בשרון דמות דמונית והרסנית. החד-ממדיות שבה נציג הפלסטינים ונציגת הימין הקיצוני רואים את שרון היא אולי ההוכחה הטובה מכל דווקא לרבדים והניגודים הרבים שהיו בחייו.
הקדנציה השנייה של שרון בראשות הממשלה, שבה קיבל כמה מההחלטות המכוננות של מנהיגים ישראלים בסוגיה הפלסטינית מאז ההחלטה של רבין ללכת על הסכם אוסלו, היא תמצית מנהיגותו. שרון היה פרגמטיסט, ציני, ובעל יכולת לקבל החלטה וליישם אותה בכוח מנהיגותו. בכל הקשור לסכסוך עם הפלסטינים ובקידום חזון שתי המדינות, הוא השאיר מורשת עצומה בחשיבותה לאתגרים הבאים. הוא הוכיח שמדינת ישראל הריבונית מסוגלת לקבל החלטה שנויה במחלוקת ולבצע אותה מבלי שתתערער הלגיטימציה של השלטון.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
