זה היה באביב 1992, חודשים מספר אחרי ועידת מדריד שפתחה את תהליך השלום, ולפני הבחירות לכנסת ששמו קץ ל-15 שנות שלטון של הליכוד. אריאל שרון, אז שר הבינוי והשיכון בממשלת שמיר, הזמין אותי לסיור באזור השומרון. ממרומי אחת הגבעות הסמוכות להתנחלות אלפי מנשה, הוא הצביע על אין ספור מקבצים של גגות אדומים זרועים במרחב ללא סדר, ועל ערב רב של כבישי אספלט בוהקים שחצו את הנוף לאורכו ולרוחבו.

"אתה ודאי שואל את עצמך, מה הטעם לפזר יישובים קטנים על כל גבעה, במקום לקבץ את כולם ביישוב אחד", הרעים שרון בקולו המיוחד והסביר: "הפיזור הזה נועד למנוע מכל ממשלה שתקום בישראל לחזור לגבולות הקו הירוק ולאפשר את הקמתה של מדינה פלסטינית".

22 שנה אחר-כך, חברי הממשלה שעברו לפני ארונו של שרון, ידעו שבימים הקרובים מאוד הם ייאלצו לבחור בין הקמתה של מדינה פלסטינית, שגבולה המערבי יתבסס על הקו הירוק, לבין משבר ביטחוני-מדיני וסכנת חרם כלכלי. המוטו "עוד עז ועוד דונם", ששרון ירש ממנהיגי מפא"י שייסדו את המדינה, סיים את תפקידו. תכנית "מיליון יהודים ביהודה ושומרון" משנת 1977, שנועדה לסכל את תכנית חלוקת הארץ, עברה מן העולם.

למרות הסיוע הנדיב ששרון ויורשיו הציעו, ועודם מציעים, למתנחלים, פחות מ-400 אלף יהודים, חמישה אחוזים מאוכלוסיית ישראל, בחרו להתיישב בגדה המערבית. כשני שלישים מהם מצטופפים באזורים הנושקים לקו הירוק. הפיזור הרחב של ההתנחלויות המבודדות בכל רחבי הגדה לא השפיע על הקהילה הבינלאומית לסטות מדבקותה בקווי 67' ובחילופי שטחים כמפתח להסדר מדיני. אין תופעה שמסבה נזק רב יותר למעמדה של ישראל בעולם מאשר מפעל ההתנחלויות.