מלכוד עזה. כך נוהגים לכנות בקהילת המודיעין של צה"ל את הדילמה העצומה שבה נתונה ישראל בכל פעם שמתרחשת הסלמה בגבול הרצועה. הרציונל של מקבלי ההחלטות בירושלים הוא ליצור מאזן הרתעה ולהכות במטרות חמאס - צבאיות או אזרחיות - בכל פעם שמתרחש אירוע ביטחוני חמור שקשה לעבור עליו בשתיקה. כך היה השבוע [24 בדצמבר], לאחר שסאלח אבו לטיף, עובד מערכת הביטחון בן 22 מהיישוב הבדווי רהט, נורה ונהרג מירי צלפים כשעסק בתיקון הגדר בין עזה לישראל. התגובה של צה"ל הייתה מהירה. שורה של מטרות הופצצה, באחת התקיפות באזור אל-מע'אזי במרכז הרצועה נהרגה ילדה בת ארבע, ומכאן כבר חזר על עצמו התסריט המוכר היטב לתושבי הדרום ועזה. ירי רקטות קסאם, תקיפות של צה"ל, וארגונים פלסטיניים שוברים את הכללים שנקבעו בעקבות מבצע "עמוד ענן". ואיפה חמאס בסיפור הזה? בין הפטיש לסדן. בדיוק באותו מלכוד המאפיין את התנהגותה של התנועה בכל הסלמה בין ישראל לעזה. כאשר חמאס מותקפת על ידי ישראל או נתפסת כחלשה בעיני שאר הארגונים הקוראים עליה תיגר בכל הזדמנות הנקרית בדרכם, היא מאבדת את היכולת, את המוטיבציה ואת הלגיטימציה בדעת הקהל הפלסטינית לבלום את אותם חמושים מלהחריף את המצב ומאפשרת להם, בעל כורחה, להוליכה לעימות חזיתי עם ישראל.

מכיוון שכך, תקיפות מבצעיות על מטרות חמאס או כל מטרה אחרת בעזה, לא כל שכן פגיעה באזרחים (כפי שקרה גם הפעם), לא רק שאינן יוצרות אפקט הרתעה, אלא בדיוק ההפך – הן יוצרות אפקט רתיעה. הדבר האחרון שמנהיגי חמאס מעוניינים בו הוא להיות מוצגים כמשתפי פעולה עם ישראל או כמי שמונעים מפחד מפניה ופועלים נגד הארגונים האחרים כדי לרצות אותה. כך היה במבצע "עופרת יצוקה" (דצמבר 2008), כך היה ב"עמוד ענן" (נובמבר 2012) וכך היה גם השבוע, כשברגע אחד נסדק שיתוף הפעולה הייחודי שנרקם בין ישראל לחמאס לאורך הגבול בחודשים האחרונים. מאז הבנות "עמוד ענן", ובעיקר מאז נפילת "האחים המוסלמים" במצרים, פעלה חמאס באינטנסיביות כדי למנוע משאר הארגונים להתקרב לגדר ולסבך את התנועה בהרפתקה צבאית נוספת עם ישראל בעיתוי הגרוע ביותר מבחינתה. פעילותה של חמאס הייתה כה נחושה ויעילה, עד שנוצרה בינה ובין ישראל זהות אינטרסים הדוקה, שכמעט ניתן לכנותה שיתוף פעולה ביטחוני. רמז לכך נתן לפני כחודש מפקד אוגדת עזה, תא"ל מיקי אדלשטיין, שסיפר כי חמאס נתנה את הסכמתה לכניסת כוחות צה"ל לפעילות בתוך הרצועה, כמאה מטרים מעבר לגדר הגבול. כל עוד הדברים נשמרו בחשאיות ואף ארגון בעזה לא היה יכול לטעון שהתנועה מכרה את נשמתה לשטן, כלומר לישראל, לא הייתה בעיה והדברים התנהלו לשביעות הרצון של כולם.

אבל בעקבות הסופה הקשה שהציפה שכונות שלמות ברצועה, פינוי מאות משפחות מבתיהן, מצוקת התשתיות הקשה המותירה דרך קבע מאות אלפים ללא חשמל ומים זורמים, ונוסף על אלה גם חסימת מנהרות ההברחה בין מצרים לרצועה, מנהיגי חמאס נתפסו בעיני רבים מתושבי עזה בקלקלתם. אלפים יצאו למחות על המצב ההומניטרי הבלתי נסבל, שהגיע לשיאו אחרי שבע שנות מצוקה, מאז זכתה חמאס בשלטון. האצבע המאשימה לא הופנתה אל חמאס אלא לעבר ישראל. למנהיגי התנועה היה אולי נוח להסיר מעליהם אחריות למצוקה ולהטיל אותה על כתפי הישראלים, אבל את הבוקה ומבולקה ברצועה כתוצאה מהסופה ומחולשתה של חמאס ניצלו ועדות ההתנגדות העממית, שקיבלו עליהן אחריות לירי ולהרג האזרח הישראלי סאלח אבו לטיף. מכאן הדרך להסלמה הייתה קצרה מאוד.

הכלל המוכר והידוע, שכשחמאס נחלשת המרוויחים העיקריים הם הארגונים הפלסטיניים האחרים, היה נכון גם הפעם. ועדות ההתנגדות העממית, המנהלות יחסים מורכבים עם חמאס, הג'יהאד האסלאמי וקבוצות סלפיות קטנות, מנסים לאתגר את התנועה שנתפסת בעיניהם כמי שזנחה את המאבק למען תאוות השלטון. התוצאה היא שחמאס נגררה שוב לעימות צבאי בניגוד לרצונה, ואף בניגוד לאינטרס המובהק שלה בעת הזאת - לנסות לצאת מהבידוד שאליו נקלעה בשנה האחרונה.