באוקטובר 2003, בעצומה של האינתיפאדה השנייה, נחשפה בתקשורת הישראלית יוזמה מדינית שהתסיסה את המערכת הפוליטית. היקף הדיון הציבורי שהתפתח אז סביבה הפתיע אפילו את אדריכליה בצד הישראלי, השר לשעבר יוסי ביילין ויו"ר העבודה לשעבר, עמרם מצנע.

ראש ממשלת הימין אריאל שרון, שהיה אז בשיא כוחו הפוליטי ועמד בראש מפלגה בת 38 מנדטים, מצא את עצמו מאותגר על ידי הסכם שלום וירטואלי שנחתם בז'נבה בין ביילין, אז יו"ר מרצ הקטנה שישבה באופוזיציה, לבין יאסר עבד רבו מהצד הפלסטיני, שלא נשא בתפקיד רשמי. שרון יצא נגד גורמים בשמאל שפעלו מאחורי גבה של הממשלה ושיתפו פעולה עם גורמים העוינים את המדינה, לטענתו. הוא ניסה – ללא הצלחה - לעשות דה לגיטימציה להסכם, שזכה מאז לכינוי "יוזמת ז'נבה", ולאנשים שעמדו מאחוריו.

בזמן שהאינתיפאדה השנייה המשיכה להשתולל, שרון חווה ירידה בכל משאלי דעת הקהל, תוך שהוא נכשל בניסיונותיו לייצר סדר יום מדיני. יוזמת ז'נבה נכנסה בסערה אל תוך הוואקום הזה. היא זכתה לרוח גבית ממנהיגי העולם החופשי, שבהם ביל קלינטון וטוני בלייר, וסירבה לרדת במשך חודשים ארוכים מהכותרות. היוזמה הזאת היתה מהגורמים שהניעו את שרון להכריז על ההתנתקות מעזה כמה חודשים לאחר מכן, לאחר שהבין כי הוא איבד רלוונטיות בשיח המדיני.

עשור אחרי, יוזמת השלום הווירטואלית ממשיכה לייצר סדר יום משמעותי ולעורר ויכוח פוליטי וציבורי, ובכך הישגה הגדול. היא עדיין שומרת על הרלוונטיות של השמאל המדיני בישראל, שספג מכה קשה מאז כישלון שיחות קמפ דיוויד ב-2000 ופרוץ האינתיפאדה לאחר מכן.