הפעם האחרונה שבה נראו תמונות אבל וכאב כזה בישראל הייתה בלילה שבו נרצח ראש הממשלה, יצחק רבין. כמו אז, גם אתמול ראינו אנשים עומדים ברחבת בית החולים איכילוב בתל אביב ומצפים שמישהו יצא ויודיע שהכל בסדר. אבל אז נשמעות במקום זעקות שבר והלם, המלוות את קולו של המבשר. נערים ונערות מדליקים נרות בכיכר בתל אביב ושרים "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא". ערוצי טלוויזיה קוטעים את השידורים ועוברים למתכונת אבל, הופעות ואירועים נפסקים ולקהל נמסרת הודעה על אובדן הקול המיוחד והבולט של חיינו. כאב של מדינה שלמה שאיבדה משהו מעצמה. מנהל בית החולים איכילוב, פרופסור גבי ברבש, יצא לעיתונאים שהמתינו למוצא פיו ברחבת הכניסה ואמר בשני משפטים את הכל - "לפני עשרים וחמש דקות הכרזנו על מותו של אריק איינשטיין. ואין מי שישיר לנו יותר." 

אריק איינשטיין הלך לעולמו במפתיע בתוך שעות ספורות, ממפרצת באבי העורקים, ונדמה שישראל היפה והטובה של פעם הלכה עמו. איינשטיין היה בן שבעים וארבע במותו. הוא החל את דרכו בלהקת הנח"ל, שם הפך מיד לכוכב, ומאז ועד היום היה הקול של המדינה. השירים שלו ליוו את ישראל בכל מקום, משירים אהובים כמו ״עוף גוזל״ שכל ילד שר במסיבות סיום והוריו של כל בוגר תיכון שרים לו לפני גיוסו לצבא, ועד ״שלום חבר״, על פי הצירוף שטבע הנשיא ביל קלינטון לאחר רצח רבין. השירים של איינשטיין הם פסקול חייו של כל ישראלי. לפני שנים אחדות, נבחר ״עטור מצחך״ במשאל של העיתון "ידיעות אחרונות" לשיר האהוב ביותר שלו. והיו עוד רבים ומפורסמים, בהם ״אני ואתה", שאיינשטיין גם כתב את מילותיו - "אני ואתה נשנה את העולם, אני ואתה אז יבואו כבר כולם, אמרו את זה קודם לפני, לא משנה - אני ואתה נשנה את העולם".

וכמה רצינו לשנות אותו, כשהשיר הזה התנגן בראשנו.

המוות של אריק איינשטיין הציף בקרב הישראלים כאב גדול וגעגועים. הוא היה, בעיני רבים מאוד, סמל למדינה שהולכת ונעלמת: נעים הליכות, צנוע, יפה תואר, פשוט, בעל חוש הומור, אוהב אדם, אוהב ספורט. ונחבא אל הכלים. למשל, כשגילם את דמותו של הקיבוצניק הצעיר עם כובע הטמבל, זיגי שמו, בסרט "סאלח שבתי" של אפרים קישון.  הקיבוצניק התאהב בעולה חדשה צעירה מאחת ממדינות ערב, כשהמתח הבינעדתי בארץ היה בשיאו.