לצוות המשא ומתן של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי צורף לאחרונה דיוויד מקובסקי, ששימש בעבר כמנהל הפרויקט של מכון וושינגטון לתמיכה בתהליך השלום במזרח התיכון. במאמר שפרסם בוול סטריט ז'ורנל בשנת 2009, לא השאיר מקובסקי מקום רב לתהייה באשר לעמדתו בנוגע להתנחלויות. "הרעיון כי ישראל תוכל להמשיך לבנות התנחלויות עוד עשרות שנים מבלי לקחת בחשבון את ההשפעה של מעשיה על חיי הפלסטינים, הוא איוולת של ממש", כתב עמיתי לשעבר מעיתון הארץ (גילוי נאות: וגם הפרטנר שלי במגרש הטניס) והוסיף: "הדרך היחידה להתמודד עם סוגיית ההתנחלויות היא לעקוף אותה, על-ידי חזרה לתהליך השלום וזינוק ישיר למשא ומתן לקראת הסכם סופי באשר לשטחים".

ארבע שנים וחצי חלפו מאז נכתבו הדברים הללו. במהלכן חודש המשא ומתן בנושא גבולות הקבע, מבלי שנרשמה התקדמות מרשימה באותו "תהליך השלום". תנופת הבנייה בהתנחלויות דווקא התקדמה באופן מרשים למדי: מאז 2009 ועד תום כהונתה של ממשלת נתניהו השנייה הוחל בבנייתן של 6,867 יחידות דיור חדשות בגדה המערבית, מהן יותר משליש מעברו המזרחי של תוואי גדר ההפרדה.

השבוע (25 בנובמבר) פורסם, כי מועצת התכנון העליונה של המינהל האזרחי אישרה את קידום בנייתן של 800 יחידות דיור חדשות. תכניות אלה כוללות בנייה בשני מאחזים: גבעת סלעית שבבקעת הירדן ונופי פרת – מאחז שפונה על-ידי המדינה מספר פעמים, עד שלבסוף הוחלט להכשירו ולהפוך אותו ליישוב גדול ומשגשג.

הרעיון של סלילת "כביש עוקף (סוגיית) ההתנחלויות" על-ידי שרטוט גבולות הקבע, כפי שהציע מקובסקי, מתעלם אפוא ממטרתו העיקרית של המפעל הזה: להעמיק את השליטה הישראלית בשטח, תוך פגיעה בזכויותיהם הקולקטיביות והפרטיות של הפלסטינים. בחסות המשא ומתן המקרטע הפכה הגדה המערבית למערב הפרוע. בעת שהמדינאים נכנסים ל"חדר", כפי שנוהגת השרה ציפי לבני לומר, קובעים אחרים עובדות בחצר האחורית של החברה הישראלית.