הפיכתה של העצרת המרכזית לזכר יצחק רבין לאירוע של תנועות הנוער, שכותרתו "זוכרים את הרצח - שומרים על הדמוקרטיה", מבטאת בדיוק רב את מקומה של מורשתו בציבוריות הישראלית, שמונה-עשרה שנה אחרי הרצח.

במוצאי השבת האחרונה [12 באוקטובר] התקבצו בכיכר רבין בתל אביב כ-35 אלף בני אדם, מרביתם חניכי תנועות הנוער מימין ומשמאל - הרכב אנושי שחלקו הגדול עדיין לא נולד בזמן הרצח. הנתונים האלה הזמינו, כמובן, דיונים בתוכניות האקטואליה למחרת בבוקר. השיחות באולפנים עסקו בשאלה הכללית לאן נעלמה מורשת רבין, במיעוט היחסי של המשתתפים לעומת השנים הקודמות ובסיבה להיעדרם של דמויות פוליטיות בכירות ושל הציבור הרחב מהטקס, בניגוד לעבר.

הנימה שעלתה בדרך כלל מהשאלות היתה ביקורתית וביטאה מעין געגוע לדרך שבה צוין הרצח בשנים הראשונות: עשרות אלפי משתתפים לא מאורגנים, נוכחות של ראשי מפלגות השמאל ומשפחת רבין בהרכב מלא ושידורים ישירים בכל הערוצים האפשריים.

ניב רסקין, שראיין בגלי צה"ל את מנחה העצרת, השחקן משה איבגי, ניסה לגרור אותו להשוואה בין הלוויית הענק של הרב עובדיה יוסף שנערכה כמה ימים לפני כן ובין האירוע המצומצם לזכרו של ראש ממשלה שנרצח בגלל השלום. למרבה המזל, איבגי היה מספיק חכם ומיומן כדי לא ליפול למלכודת המופרכת והפופוליסטית הזאת.