חודש וחצי לפני מותו, בסוף 2004, פגשתי את יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת במוקטעה ברמאללה. באתי לקיים עמו ראיון לטלוויזיה הישראלית אחרי חודשים רבים שבהם היה נצור במתחם, שחלקים רבים ממנו נהרסו לאורך אותה תקופה על ידי דחפורים של צה"ל. ההריסה ההדרגתית של המבנה, שלב אחרי שלב, נועדה להמחיש לערפאת שקצו הולך ומתקרב בכל פעם שפלסטינים עשו פיגוע טרור בישראל.
ראש הממשלה אריאל שרון שנא את ערפאת. הוא נהג לכנותו "הכלב במוקטעה", וייחל למותו בכל מאודו. מה שעמד בין שרון למתן אור ירוק לחיסול ערפאת היו הנשיא ג'ורג' בוש הבן, הקהילה הבינלאומית, ובעיקר ההערכה של קהילת המודיעין שחיסול יו"ר הרשות הפלסטינית ילהיט עוד יותר את האינתיפאדה העקובה מדם שהתרחשה באותן שנים. שרון בחר לכלוא את ערפאת במתחם הממשלתי ברמאללה, ולהשפילו כמה שרק היה אפשר. ראש ממשלת ישראל האמין שערפאת אינו רק האחראי לפרוץ סבב האלימות, אלא גם פעל כדי לעודד את ההתקוממות, את ההסתה ואת פיגועי ההתאבדות שהטילו אימה על אזרחי ישראל.
זו הייתה הסיטואציה שבה פגשתי את ערפאת. הוא היה חולה, עייף והוזה. הוא נראה רזה, ואני הנחתי תחילה שימי המצור ברמאללה נראו על פניו ונתנו את אותותיהם על גופו הצמוק. הוא לבש את מדיו האפורים והיה מעוטר מכף רגל ועד ראש במדליות ואותות ניצחון, משל היה מצביא של מעצמה צבאית גדולה. בצד עמדה מיטת הברזל שבה ישן. המראה שלו היה מעורר רחמים. הוא המשיך לדבר בפאתוס על "ברית האמיצים" שכרת עם יצחק רבין באוסלו, כשתפאורת ההריסות מסביב וריח האפר באוויר היו שרידים של מלחמה ולא של שלום.
אחרי ארבע שעות בלשכתו, התרשמי שיו"ר הרשות איבד את תחושת הזמן והמציאות. הוא צהל כילד כשמוחמד דחלאן הביא לו מרצועת עזה מגש עוגות בקלאווה שאהב, מחנות ממתקים שנקראה על שמו, ערפאת. הוא הזמין אותנו, את צוות הצילום ואותי, לארוחת ערב קלה: פיתות, גבינה רזה ולקינוח הוגשה הבקלאווה שהביא דחלאן. מישהו לחש לנו שהוא אוכל אוכל קל כי מצבו הבריאותי אינו מאפשר לו לאכול יותר מזה. הוא אינו מעכל את מה שהוא אוכל, הסביר לנו.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
