בשבועות שקדמו לנסיעת ראש הממשלה בנימין נתניהו לניו יורק, הוא התכונן לפרטי פרטים, בדבקות של ממש, לנאום שיישא מול העצרת הכללית של האו"ם. לבקשתו, הונח על שולחנו מידע מודיעני, טכנולוגי בעיקרו, המצביע על כך שאיראן נמצאת במרחק חודשים ספורים בלבד לפני השגת היעד של פצצה גרעינית. מטרתו של נתניהו היתה לחשוף את ערוותה של איראן מול העולם, כדי שיתר המדינות לא ילכו שולל אחר "מתקפת החיוכים" של טהרן.
נתניהו כותב את נאומיו בעצמו, ודאי כאשר מדובר בנאום חשוב כל כך, בנושא העומד בראש סדר היום שלו כראש ממשלה. הוא כותב בכתב יד, מוחק, משנה, כותב מחדש, וכך הלאה עד שהתוצאה משביעה את רצונו. "נאום הפצצה" של ראש הממשלה מול עצרת האו"ם בשנה שעברה, שעליו הוא עמל חודשים ארוכים, נחשב שיא חיובי במסע ההסברה ארוך השנים שלו לבלימת תוכנית הגרעין האיראנית.
כשהחל לעבוד על הנאום החדש, ראש הממשלה קיווה לשחזר את ההצלחה היא. לצערו, הרטוריקה המוצלחת מהשנה שעברה הכשילה אותו הפעם. נתניהו הגיע מוכן למלחמה שהיתה, במקום למלחמה הבאה. "רוחאני לא נשמע כמו אחמדינג'אד", אמר לעצרת האו"ם, "אבל בכל הנוגע לתוכנית הגרעין של איראן ההבדל היחידי ביניהם הוא זה: אחמדינג'אד היה זאב בעור של זאב, ורוחאני הוא זאב בעור של כבש".
אלה אמנם מילים נוקבות, אולם הן נאמרו בשעה שארצות הברית ואיראן עושות מדי יום מחוות דיפלומטיות היסטוריות בניסיון לחדש את האמון בין הצדדים. כך שהדיפלומטיה החדשה של הנשיא האיראני חסן רוחאני, בעלת הטון הפייסני, הפכה את התחמושת ההסברתית הישראלית ללא רלוונטית ולא אפקטיבית.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
