ותר מ-800 אלף בני אדם ליוו ביום שני בערב (7 באוקטובר) את הרב עובדיה יוסף בדרכו האחרונה. ירושלים נצבעה שחור, צבע חליפותיהם של המוני היהודים החרדים שהציפו את הבירה וניתקו אותה מהעולם החיצון.
בישראל חיים היום קצת יותר משישה מיליון יהודים (מתוך שמונה מיליון תושבים), פירוש הדבר שיותר מעשירית מהם עלו לירושלים למסע הלוויה. אם נתרגם את זה למימדים אמריקאים, מדובר בכמעט 40 מיליון בני אדם. ערוצי הטלוויזיה שידרו שידורים חיים מסביב לשעון, משעת פטירתו של הרב בצהריים ועד אחרי חצות, מועד בו הצליחה גופתו להגיע, סוף סוף, למקום מנוחתו האחרונה.
מסע הלוויה עצמו, מישיבת "פורת יוסף" בה למד הרב בילדותו לבית העלמין, היה אמור לגמוע מרחק של פחות משני קילומטרים, אבל ארך יותר מארבע שעות קשות. המונים צבאו על הרכב בו הוסעה הגופה ואחר כך על האלונקה בו הובלה, מנסים לגעת בפעם האחרונה באישיות הנערצת כל כך. אנשים הצטופפו על גגות בניינים, על גגות של מכוניות, על מנופים ובצמרות העצים, כדי ללוות בעיניהם את האיש בו הם רואים אב ביולוגי, רוחני, נפשי וגשמי, בפעם האחרונה. זה היה האירוע הגדול ביותר שנערך אי פעם בישראל המודרנית. השאלה היא, האם הוא מסמל את שינוי פניה של ישראל המודרנית או את הגדרתה.
המראות הללו הזכירו לי את לוויית המלך חסן במרוקו, בשנת 1999. מיליוני מרוקאים, פשוטי עם ועשירים, הצטופפו לאורך מסע הלוויה ברבאט הבירה, בשלב מסוים פרצו את מחסומי המשטרה והציפו את העיר כולה באבל עמוק, אותנטי, שלווה ביללות, בכי ומחוות אבל קורעות לב.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
