"ככל שעובר הזמן אני מגיע למסקנה שאין לנו ממה לחשוש, לביבי פשוט אין אומץ לעשות מהלך מדיני גדול". את האמירה הזאת השמיע באוזני אתמול אחד מחברי הכנסת בליכוד, ממובילי הימין האידאולוגי הקשה בסיעה, כשהעליתי בפניו את האפשרות שהוא וחבריו נרדמים בשמירה וייתכן שמתחת לאפם מתגבש מתווה להסכם עם הפלסטינים.

השיחה התקיימה ביום שני בכנסת [14 באוקטובר], מעט לפני שראש הממשלה בנימין נתניהו נשא את נאומו בפתח מושב החורף של הכנסת. הנאום כלל התייחסות שולית, כללית ולא מחייבת למשא ומתן המדיני. לחבר הכנסת עמו שוחחתי ולחבריו בסיעת הליכוד לא היה על מה להלין וממה לחשוש.

מרכז הכובד המדיני של הנאום היה, כצפוי, איראן. ראש הממשלה חזר פחות או יותר על אותם טקסטים מוכרים מנאומיו האחרונים בעצרת האו"ם ובבר אילן. רק בחלקם האחרון של דבריו הוא התייחס למשא ומתן עם הפלסטינים שהושק מחדש לפני שלושה חודשים. "אנחנו עושים מאמצי אמת להגיע לסיום הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים", אמר נתניהו מבלי לחדש דבר, "איני משלה את עצמי שיהיה קל, אבל אני נחוש לנסות. בניסיון הזה לא אוותר על האינטרסים החיוניים שלנו בשביל כותרת יפה בעיתון או מחמאות בקהילה הבינלאומית."

מלבד מספר קריאות ביניים מצד חברי הכנסת הערבים, שצעקו לעבר ראש הממשלה שהוא מחרחר מלחמה ולא מתכוון באמת לעשות שלום, האופוזיציה המדינית לנתניהו משמאל הפגינה אדישות ועייפות.