זה כבר הפך לטקס: ראש הממשלה מחליט לשחרר אסירים פלסטינים, נפתלי בנט ושאר שרי הבית היהודי זועקים מעל כל במה אפשרית כמה הם מתנגדים למהלך ההרסני כלשונם, הממשלה מאשרת את ההחלטה, ולמחרת כולם חוזרים לשגרה וממשיכים כאילו דבר לא אירע. כך היה בפעם הקודמת לפני כחודשיים [12 באוגוסט], וכך קרה גם השבוע [27 באוקטובר].

אפשר להניח ששרי הבית היהודי עוד לא הספיקו לשכוח בכהונתם הקצרה בממשלה את מה שצעירי ישראל לומדים כבר בשיעורי האזרחות בתיכון: לפי עיקרון האחריות הממשלתית המשותפת, כל השרים נושאים באחריות לכל ההחלטות שקיבלה הממשלה ולכל פעולותיה, בין אם הצביעו בעדן ובין אם נגדן. כך שהדרך היחידה להתייחס למהומה שהם חוללו לקראת ההצבעה היא כאל פרובוקציה צינית ומכוערת, שנועדה להסיט מהם את האש.

בנט לא יצליח להסיר מעליו את האחריות להחלטה גם אם יכתוב אלף פעמים בדף הפייסבוק שלו ששחרור מחבלים הוא מסוכן, מבזה ומחליש את הממשלה. הוא חתום על הפעולה הזאת בדיוק כמו שרת המשפטים ציפי לבני, שהצביעה בעדה. ניסיונותיו בימים האחרונים להפוך את לבני למוקד הביקורת הציבורית מגוחכים ולא אמינים.

יותר מדי פעמים יו"ר הבית היהודי שוכח שהוא גם חבר בקבינט המדיני-ביטחוני המצומצם, ומתנהל בחוסר אחריות כאילו הוא חבר אופוזיציה שיושב בפורומים הרגישים ביותר של מדינת ישראל. הוא תוקף את החלטות הממשלה בנושאים מדיניים, ומביך את ראש הממשלה בזירה הבינלאומית.