בשנות השמונים, כשהייתי חייל בשירות סדיר, נקראתי אל הכפר גיפטליק שבבקעת הירדן. תושבי הכפר, כך נאמר לנו, קיבלו הוראה להרוס אותו, ועלינו היה לפקח ולוודא שהיא מתבצעת. ציפינו שהתושבים יסרבו למלא אחר ההוראה ושנאלץ להתעמת איתם. אולם כשהגענו למקום צפינו בהם מבצעים את צו ההריסה של הכפר ללא צורך בהתערבות מצדנו וללא קשר אלינו. ההשלמה של התושבים עם ההחלטה הדהימה אותנו. הכפר, שקיים כבר מאות שנים, הוקם מחדש ונהרס שוב עוד כמה פעמים כחלק ממדיניות ישראלית מכוונת, שאז לא יכולנו להבין.
נזכרתי בגיפטליק לפני כשבועיים, כשקיבלתי מייל בתפוצה רחבה משליח האו"ם לאזור, המגנה את האלימות שהופנתה כלפי דיפלומטים שבאו לכפר חאלד מקהול עם סיוע (20 בספטמבר). על אף היכרותי המצוינת עם השטחים הכבושים, מעולם לא שמעתי על הכפר, שנהרס יום קודם לכן בהוראת בית המשפט העליון. התקשורת הישראלית לא דיווחה על המעשה, והוא עלה לכותרות רק בגלל העימות שהיה במקום.
מריון פאסנו-קאסטיין, הדיפלומטית מצרפת שסטרה לחייל צה"ל, מעשה שאי אפשר לקבל אותו, הצליחה להעלות לסדר היום בישראל ובעולם את הידיעה שהשלטונות הרסו כפר שחיים בו בני אדם, ילדים, נשים וזקנים. ובעוד שהם, כך מסתבר, אינם ראויים לדיווח – סטירה שחטף חייל צה"ל או דחיפה של דיפלומטית ריתקו אליהם תשומת לב רבה.
בכפר חאלד מקהול גרים פלסטינים בדואים עוד מלפני 1967, אך עובדה זו לא עמדה לזכותם כשהצבא בא לפנות אותם מהיישוב. עצם היותם פלסטינים, כמו שאר תושבי המדבר בשטחים הכבושים, פוגע בהם פעמיים: הם חלשים יותר מהבדואים המוגדרים כאזרחי ישראל, אך בגלל שהם בדואים גם הפלסטינים אינם מתעניינים בהם.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
