השיחה הקלילה שהתפתחה ביני לבין העיתונאי הגרמני שישב לצדי בארוחת הערב, התגלגלה באופן טבעי לניצחונה של אנגלה מרקל בבחירות שנערכו שבוע קודם לכן [ספטמבר 23]. היינו קבוצה של ישראלים שהגיעה לברלין למפגש השנתי עם עמיתינו הגרמנים בערב החג השני של סוכות, במסגרת תוכנית למנהיגות ישראלית-גרמנית שהחלה בשנת 2000.

כשהשיחה על מרקל מיצתה את עצמה, חברי סיפר על עיסוקה המאתגר של אשתו, שכמוהו, נמצאת בשנות הארבעים לחייה. "מי שומר על הילדים כשאתם בעבודה?" שאלתי באינסטינקטיביות. "אין לנו ילדים," הוא ענה. תשובתו שיתקה אותי לרגע בשל חוסר הטקט שהפגנתי בדיעבד. מיהרתי להתנצל, אבל מהר מאוד הבנתי שהצד השני כלל לא הובך. הוא ואשתו בחרו במודע שלא להביא ילדים לעולם.

"זה לא רק אנחנו ככה במשפחה," הוא סיפר, והוסיף שגם אחיו המבוגר ממנו בשנתיים בחר שלא לעשות ילדים, וכך גם כמעט כל חבריו הקרובים - כולם אנשי קריירה משכילים ומצליחים. האינטראקציה עם ילדים אינה חסרה לו, ואמו כבר התייאשה ממנו ומאחיו, והבינה שלא תצליח לשכנע אותם להפוך אותה לסבתא. לאשתו ולו אין חרטה או הרהורים על הבחירה שעשו. החיים שלהם מלאים ומאתגרים.

גם התוכנית לעידוד הילודה שיזמה מרקל, הכוללת חופשת לידה ארוכה בשכר לאשה או לגבר והחזרי מס על כל ילד, לא גרמה לו לפקפק בהחלטתו. הוא ממש לא מעוניין לקחת על מצפונו את התחזיות הקשות המנבאות שבתוך 30 שנה אוכלוסיית גרמניה תתכווץ בשליש, מה שיגרום להשפעות הרסניות על כלכלת המדינה.