החלטתו של הנשיא אובמה לדחות את ההתקפה על סוריה עד אישור הקונגרס גילתה את הפן האנושי-מוסרי של מנהיגי הימין הישראלי. מתברר שאפילו שנתם של אנשי "הבית היהודי" נדדה בציפייה שארה"ב תעניש את הנשיא אסד על הטבח שהוא עושה בבני עמו. פתאום אכפת להם שערבים הורגים ערבים. כדי שהפושע הסורי יבוא על עונשו, חברינו בימין מוכנים לעמוד בתור למסכות גז ולנקות את החדרים האטומים. ממש רחמנים בני רחמנים (עד שמישהו מציע להקים מחנה פליטים קטן בגולן). אחרי שהם מוחים מהלחיים את הדמעות שהזילו על מר גורלם של השכנים ומצקצקים בלשונם על אוזלת ידו של "העולם", הם יכולים לעבור לניתוחים היסטוריים ולמסקנות אסטרטגיות.   

קחו למשל את המסר שנפתלי בנט, יו"ר הבית היהודי, העביר לציבור בעמוד הפייסבוק שלו, למחרת נאומו של אובמה [31 באוגוסט]. "כלל הברזל לעם ישראל: 'אם אין אני לי, מי לי'", כתב שר הכלכלה, "הגמגום וההססנות הבינלאומית בעניין סוריה מוכיחים שוב - אין למדינת ישראל על מי לסמוך חוץ מעצמה. ממינכן 1938 ועד דמשק 2013 שום דבר לא השתנה. זהו הלקח הגדול שלנו מהאירועים בסוריה". בנט קבע כי "חשוב שכל אזרח ישראלי ידע, ילמד, ישתף ויפיץ זאת."

הרושם שאובמה מתחמק מתגובה צבאית כמתחייב מ"הצהרת הקו האדום" - שימוש של אסד בנשק כימי - פוגעת באמינותה של הקהילה הבינלאומית ובעיקר בזו של המעצמה הגדולה, כפי שכתבתי במאמרי הקודם. הבעיה נעוצה בשמחה לאיד שנודפת מהלקח של בנט, שישראל אינה יכולה לסמוך על ארה"ב. מכאן הדרך קצרה למסקנה של בנט וחבריו שישראל עם לבדד ישכון, בגויים לא יתחשב ויקים כמה התנחלויות שמתחשק לו ובכל מקום שנראה לו. לשמחה הזו ראוי לקרוא "שמחת קבצנים".

אלה שמבכים את הכרסום באמינותה של ארה"ב מזכירים את הנער שרצח את הוריו וזועק "יתום אני". במשך עשרות שנים ישראל נוהגת במעצמה החזקה כזנב המכשכש בכלב, ומציגה אותה שוב ושוב כגרורה ישראלית וכשבויה בידי השדולה היהודית. מאז 1967 ועד היום ארה"ב מחתה אין ספור פעמים נגד מדיניות ההתנחלויות בשטחים הכבושים. ארה"ב מוחה, וישראל בונה (110 אלף מתנחלים בעת החתימה על הסכם אוסלו בבית הלבן בספטמבר 1993 הפכו ל-350 אלף מתנחלים ו-140 מאחזים חדשים בספטמבר 2013).