1. הנאום החשוב ביותר שנישא עד כה בפני מליאת העצרת הכללית של האו"ם במושב הנוכחי, היה נאומו של נשיא ארה"ב ברק אובמה. מעבר לטון המדוד והשקול של אובמה, שלא נגרר להתקוטט על קרדיטים ולהתווכח "מי ניצח" במאבק על סוריה, פוטין או הוא, היו שם חדשות מרעישות: שובה של הנוסחה ההיא, שצצה ותפסה כותרות בראשית הקדנציה הראשונה של הנשיא, אך התפוגגה זמן קצר אחר כך: "בושהר תמורת יצהר". כך קראנו לזה אז, ערב ביקורו הראשון של בנימין נתניהו אצל אובמה, בתחילת 2009. העסקה הייתה פשוטה, האמריקאים הכתיבו אותה: אנחנו נטפל באיראן, אתם תטפלו בפלסטינים. ארה"ב תבלום את הגרעין האיראני, ישראל תפסיק להתנחל ותפעל להקמת מדינה פלסטינית.

המדיניות ההיא של אובמה נחלה כישלון חרוץ ונעלמה. תהליך השלום נתקע לארבע שנים ארוכות וירד מסדר היום. והנה חוזר אובמה, בנאום שאמור להגדיר את הקדנציה השנייה והאחרונה שלו, עם אותה משוואה: שני נושאים יש על סדר היום, האיראני והפלסטיני; ארה"ב תטפל בשניהם במקביל, והיא מצפה לשיתוף פעולה של כל הצדדים, כולל ישראל.

לאיפה נעלמו הדיבורים על התמקדות בסין והודו, על דרום מזרח אסיה, על טיפול בענייני פנים, על "אובדן העניין" במזרח התיכון בכלל ובישראל-פלסטין בפרט?

נאום אובמה הגביר מאוד את העצבנות בקרב הימין הישראלי, שמתארגן עכשיו נגד נתניהו. באוקטובר ייערך בתל אביב כנס יסוד של כל התנועות המפלגתיות והחוץ מפלגתיות שמתנגדות למשא ומתן עם הפלסטינים. לכנס יוזמנו גם חברי כנסת וסגני שרים מהליכוד וגם שרים ימניים מהקואליציה. לנתניהו יש מדינה שתלך איתו לשלום עם הפלסטינים, אבל אין לו מפלגה.

1. נאומו של מחמוד עבאס, אבו מאזן, היה השני בחשיבותו. מאמץ דיפלומטי רב הושקע באבו מאזן על ידי גורמים רבים, כדי שימתן את לשון הנאום, ישדר קצת תקווה ופייסנות, יימנע מהתקפות חריפות על ישראל בנוסח של נאומיו הקודמים באו"ם.

התוצאה הייתה פושרת. האמירה המשמעותית ביותר של המנהיג הפלסטיני הייתה חזרתו על התנגדות חד משמעית וגורפת להסדר ביניים. כל מי שמכיר את נבכי המשא ומתן, את עמדות הצדדים ואת המצב הפוליטי, יודע שאין סיכוי להגיע להסדר קבע בין הצדדים.