בדיוק היום לפני עשרים שנה [13 בספטמבר, 1993], בשעה חמש בערב, נחתם הסכם אוסלו בבית הלבן. יצחק רבין, שמעון פרס, יאסר ערפאת, מחמוד עבאס וביל קלינטון עמדו על השטיח האדום ולחצו ידיים. אחד מאנשי הפתח, איהאב אל אשכר, קיבל על עצמו את התפקיד להוציא את כל תושבי רצועת עזה לחגוג את העידן החדש, עידן השלום. הוא גייס כספים מבעלי עסקים בעזה, וארגן מתפרות שיתפרו את דגלי פלסטין כדי שכולם יוכלו לקשט את בתיהם.
עזה, שתושביה נאלצו מדי ערב בשעה שמונה להיכנס לעוצר ולהסתגר בבתיהם עד עלות השחר, קיבלה היתר לחגוג במשך כל הלילה. איהאב אל אשכר היה מרוצה. מי שהיה חבר המפקדה העליונה של האינתיפאדה הראשונה אמר לכל מי שהקשיב לו, שברגע הזה הוא מניח את הנשק ועובר למצב של חלום. אבל לא כולם נהגו כמוהו. רבים חלמו חלום אחר. מהר מאוד הוא גילה שאחרים מנסים לגנוב לו ולחבריו את המדינה שבדרך, ולמסד מדינה אחרת, על יסודות שונים.
רוב אנשי הפתח באותה תקופה היו חברים במפקדה העליונה של האינתיפאדה, וכשנלכדו על ידי צה"ל נשלחו למאסר. כולם ריצו מאסר לתקופות שונות בבתי הכלא הישראלים. דווקא שם, הם התוודעו להוויה הישראלית, לתרבות הישראלית ולדמוקרטיה, ליסודות שביקשו אחר כך להקים עליהם מדינה משלהם. דווקא שם, בתוך בתי הכלא, נזרעו הזרעים של הסכם אוסלו.
האסירים הפלסטינים הפכו לתומכים של רעיון "שתי מדינות לשני עמים", ואת הבשורה הזאת שיגרו לתוניסיה, אל ערפאת ועוזריו. אחד מאותם אסירים היה איהאב אל אשכר. גם הוא עשה את המעבר מאיש טרור לאיש שלום.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
