זה היה האירוע שישנה את הפוליטיקה הישראלית יותר מכל אירוע לפניו. מעתה יקבל הסכסוך הישראלי-פלסטיני תפנית חדה. כחודש אחרי החתימה על הסכם אוסלו במדשאת הבית הלבן [ב-13 בספטמבר 1993] הגיעו השחקנים הראשיים למשכן הכנסת. מפלגות הימין לא ידעו את נפשן מתדהמה וזעם. הן התכוננו למרר את חייו של ראש הממשלה על שחצה את הרוביקון.

כמה שנים קודם עוד נאסרו ישראלים, אם ניהלו מגעים עם גורמים פלסטינים רשמיים. והנה עתה, ראש הממשלה יצחק רבין, הוא ולא אחר, עומד ולוחץ את ידו של מי שתואר במשך שנים כרב-מרצחים. תמונותיו של יאסר ערפאת התנוססו ברחובות מזרח ירושלים ודגלי פלסטין התנופפו מעל מרפסות הבתים. הישראלים התפלגו בין חסידי ההסכם ובין אלה שנשבעו למנוע את יישומו בכל מחיר.

באותה עת הייתי כתב העיתון דבר בכנסת. אווירה של טרום מלחמה השתררה במסדרונות. פגישה רדפה פגישה, וכולן נועדו לחפש דרכים לטרפד את ההסכם לפני שיובא להצבעה. שנה לפני החתימה על ההסכם הצליח רבין להרכיב קואליציה של מפלגות שמאל ולהיבחר לראשות הממשלה. כבר אז נקלעו מפלגות הימין למאבק חסר פשרות נגד הממשלה החדשה שהעלתה את השלום על ראש שמחתה. בעיני ראשי הימין לא היה זה רק מאבק פוליטי, אלא גם מאבק על זהותה של החברה הישראלית. החתירה לנורמליות שקיננה בישראלים רבים והשאיפה לשלום עם העולם הערבי הטילו מורא ממשי על הימין ובייחוד על רוב הציבור הדתי, שראה באמונתו את העוגן לקיומה של ישראל.

העימות בין שתי התפיסות האלה התעצם בקיץ 1992, עם עליית השמאל לשלטון. לראשונה מאז קום המדינה הוקמה קואליציה ממשלתית ללא שותפים מהמחנה הדתי והחרדי-אשכנזי. כאילו לא די בצרה הזאת, ממשלת רבין נשענה על תמיכתן של שתי סיעות בכנסת שרוב חבריהן היו ערבים.