הקיבעון המחשבתי של ההנהגה הישראלית
ההוראה למשלחת ישראל באו"ם להיעדר מנאומו של נשיא איראן בעצרת הכללית מעידה על הקושי של בנימין נתניהו להשתחרר מדפוסי הפעולה הישנים ולהתאים את עצמו לשינויים האזוריים.
בחמש השנים האחרונות הקדיש ראש הממשלה בנימין נתניהו את כל הנאומים שנשא על אדמת ארצות הברית, בין שבעצרות האו"ם ובין שמול הקונגרס, לקשר בין איום הגרעין האיראני לשואת יהודי אירופה.
עבור נתניהו, האיום האיראני הוא פרויקט חיים, גולת הכותרת של שלטונו מאז נבחר לכהונה שנייה בפברואר 2009 וגם כעת בכהונתו השלישית. במידה רבה, הנושא הזה מגדיר את שנותיו האחרונות כראש ממשלה. לכן אולי קשה לו להשתחרר מדפוסי הפעולה ומההצהרות הישנות, גם כאשר לכאורה נשמעות מאיראן זמירות חדשות, לפחות כלפי חוץ.
ייתכן שבצדק נתניהו אינו מצליח לשמוע מוזיקה חדשה בהצהרותיו המרוככות של נשיא איראן חסן רוחאני, ונאחז באג'נדה וברטוריקה מוכרות. ביום שלישי [24 בספטמבר] אחר הצהרים, לפי שעון ישראל, הוא הורה לחברי המשלחת הישראלית באו"ם לצאת מהאולם בזמן נאומו של נשיא איראן בעצרת הכללית, בדיוק כפי שהיה בשנה שעברה. "איראן חושבת שמילים מרגיעות ופעולות סמליות יאפשרו לה להמשיך בנתיב לפצצה," הסביר נתניהו את דרישתו מהנציגים הדיפלומטיים, ואמר כי "רק כשמנהיגי איראן יחדלו מלהכחיש את שואת העם היהודי ולקרוא להשמדת מדינת ישראל, המשלחת הישראלית באו"ם תקשיב לנאומיהם." אחר כך הגדיר את נאומו של רוחאני כציני ומלא צביעות.
בניגוד לתגובותיו הצפויות של נתניהו, שר האוצר יאיר לפיד הבהיר בהודעה משלו כי הוא סבור שראש הממשלה טועה, שכן "ישראל אינה צריכה להצטייר כסרבנית סדרתית של משא ומתן וכמדינה שאינה מעוניינת בפתרונות בדרכי שלום... יציאה ממליאת האו"ם מזכירה את האופן שבו נהגו מדינות ערב כלפי ישראל." במילים אחרות, אמר לפיד, בואו ניתן לאיראנים להיות סרבני השלום.
