הסדר ביניים בין ישראל לרשות הוא הפתרון האפשרי היחיד

בשנתיים האחרונות, בזמן הקמפיין הפלסטיני להכרה ברשות כמדינה, הנשיא אבו מאזן היה "כוכב" הכינוסים השנתיים של עצרת האו"ם. למעשה, הנושא הפלסטיני כולו עמד במרכז ההתעניינות הבינלאומית. הצלחתו של המהלך הדיפלומטי היתה חלקית: הרשות התקבלה כמשקיפה בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, אבל לא כמדינה חברה. השבוע [26 בספטמבר] שוב עמד אבו מאזן מול נציגי המדינות באו"ם, אולם סוגיות בוערות יותר כמו איראן וסוריה דחקו את נאומו לשולי סדר היום.

האם המהלך לקבלת מעמד של משקיפה, שהביא את הרשות הפלסטינית לעימות חזיתי עם ממשל אובמה, שידרג את מצבם של הפלסטינים כעם? האם הוא שיפר את מצבם הכלכלי של תושבי הגדה, וקירב את הרשות לעבר הפיכתה למדינה בת קיימא? כלל וכלל לא. עכשיו, שנה אחרי, סיפר אבו מאזן לשומעיו באו"ם כי הישראלים והפלסטינים מקיימים דו-שיח, אולם ציין כי הוא מטיל ספק לגבי היכולת להגיע בו להישגים.

"זהו הסיכוי האחרון להשיג שלום צודק", אמר יו"ר הרשות, "אנחנו מסרבים להיכנס לסחרור של הסכמי ביניים שיהפכו נצחיים." זו הטעות המרכזית של אבו מאזן: במצב הנוכחי במזרח התיכון, אי אפשר לדבר במונחים של הסכם קבע, ולא ייתכן שהברירה לכך תהיה פיצוץ המשא ומתן.

זה אולי הרגע לסיים את חגיגות חידוש השיחות בין ציפי לבני לסאיב עריקאת, ולבחון את המציאות לפי מה שכבר למדנו בחודשיים האחרונים. מאז החלו הדיונים, ראש הממשלה בנימין נתניהו ואבו מאזן עדיין לא נפגשו, גם לא לשיחה קצרה או הצהרת כוונות כללית.  למרות כמה מחוות סמליות כמו שחרור אסירים, ואופטימיות רבה שמפזר שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, נראה שלא היתה כל התקדמות מהותית במשא ומתן.