לשחרר את ישראל מ"יהודית ודמוקרטית"

אין צירוף מלים מזיק יותר למאבק על דמותה של מדינת ישראל מאשר "יהודית ודמוקרטית". לאחרונה מינתה שרת המשפטים ציפי לבני את פרופסור רות גביזון לנסח הצעת חוק שתתבסס על העיקרון של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, על רקע יוזמות חקיקה אחרות בנושא זה. המינוי והנוסח החדשים - במקום הביטוי השגור "יהודית ודמוקרטית" - מעורר תקווה לתיקון הנזק בכל הנוגע לשיח הלאומי והבינלאומי על מהותה של מדינת ישראל.

התיאור של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית נכלל לראשונה, לא במגילת העצמאות כפי שנהוג לחשוב, אלא ב-1992 בחוקי היסוד "חופש העיסוק" ו"כבוד האדם וחירותו". מאז הפך צירוף המלים הזה לביטוי נפוץ לתיאור מהותה של מדינת ישראל. אלא שהתיאור, שנתפס בזמנו כדרך נכונה לגשר על פערי תפיסה, הפך בפני עצמו למקור למתחים. עצם השימוש ב-ו' החיבור שבין "יהודית ודמוקרטית" הלך והתפרשׁ כחיבור בין שתי מהויות הפוכות, כשלכל היותר מדינת ישראל יכולה לקוות לפשרה בעייתית בין השתיים.

בתוך החברה הישראלית, וכן בקרב יהודים בעולם ואלה המתעניינים בישראל, תיאור זה התקבע כתיאור של ניגודים - יהודית כמנוגדת לדמוקרטית. בהכללה, עבור אלה בשמאל הישראלי והיהודי, "דמוקרטית" מסמלת את כלל הערכים המתקדמים והליברלים היקרים ללבם, ו"יהודית" את הסכנה לערכים אלה. בימין מתקיימת תמונת מראה. עבור הימין, "יהודית" מסמל את כל הערכים היקרים ללבם, ו"דמוקרטית" את מה שמסכן את מה שיקר ללבם. עבור שני הצדדים מדובר בשמות תואר מנוגדים. שניהם טועים.

הדמוקרטיה היא בבסיסה שיטה לארגון משטר וממשל והכרעות פוליטיות בחברה. מייחסים לה שלל ערכים ליברליים כגון הגנה על מיעוטים, חופש דת, חופש פרט וחופש התארגנות, בשל ההנחה שהסיכוי להגן על ערכים אלה הוא הגבוה ביותר בדמוקרטיה. אבל עצם הבחירה בשיטת משטר דמוקרטית אינה מחייבת ערכים ליברליים. דמוקרטיה של שלטון רוב חסר רסן יכולה להיות עריצה ועוינת לזכויות מיעוטים, בעוד שדיקטטורה נאורה יכולה לקדם ערכים ליברליים.