שאלה אחת מרחפת באוויר עם פתיחת סבב חדש של שיחות שלום: האם אפשר להגיע להסכם? יש שיביעו תקווה ויענו בחיוב, הרוב יביעו ספקנות. אבל כדי לענות עליה יש להתייחס ראשית לשורשי הסכסוך ולתת מענה לשאלה הגדולה יותר: על מה אנחנו נלחמים ובשם מה אנחנו הורגים ונהרגים?

השאלה היא האם במהותו הסכסוך הוא רציונלי או קיומי. סכסוך רציונלי עוסק בחלוקתם ההוגנת של משאבים. אם הסכסוך שלנו הוא רציונלי אז הוא נובע מהסיבה הפשוטה שיש שני עמים החיים על פיסת אדמה אחת וצריכים למצוא דרך לחלוק אותה. אם הסכסוך רציונלי אפשר לפתור אותו באמצעות משא ומתן על בסיס עיקרון החלוקה של האדמה בין שתי מדינות לשני עמים – אחת יהודית, אחת ערבית. אותו עיקרון שהנחה את כל מאמצי הפתרון מאז 1937. במוקדם או במאוחר פתרון שכזה יביא שלום וקץ לסכסוך.

אבל יותר ויותר ישראלים, ואני ביניהם, תוהים האם במהותו הסכסוך אינו רציונלי אלא קיומי. כלומר, האם הסכסוך הוא על עצם קיומה, ולא מידתה, של מדינת ישראל?

ב-18 בפברואר 1947, שר החוץ הבריטי ארנסט בווין, לא אוהד של הציונות בלשון המעטה, נאם בפני הפרלמנט הבריטי במטרה להסביר מדוע בריטניה מחזירה את המנדט על פלשתינה לאו"ם. הוא פתח את נאומו באמירה ש"ממשלת הוד מלכותו עומדת בפני סכסוך לא פתיר של עקרונות". הוא ממשיך ומתאר את המהות של הסכסוך: “עבור היהודים, העיקרון המהותי הוא הקמת מדינה ריבונית יהודית. עבור הערבים, העיקרון המהותי הוא להתנגד עד הסוף להקמתה של ריבונות יהודית בחלק כלשהו של פלשתינה."