ממשלת ישראל התלבטה. הסכמתה לשחרר אסירים פלסטיניים לא באה לה בקלות. גם בית המשפט העליון התלבט, או לפחות העמיד פני מתלבט, בטרם ידחה כצפוי את עתירת המשפחות השכולות נגד השחרור. "חשבנו על הרוצחים, שישוחררו לקבלת פנים של גיבורים במושב הרשות הפלסטינית, משל עשו מעשה לאומי גדול בטבחם חפים מפשע על לא עוול. אוי לאוזניים שככה ישמעו", כתב השופט אליקים רובינשטיין בהכרעתו. אך מי שטרח להאזין לצהלות השמחה בשעות הלילה המאוחרות עת שוחררו האסירים, יכול היה להתרשם שלאוזן הפלסטינית הן דווקא נעמו. במקרה של משפחות האסירים – הקרובים ממש – אולי קל להבין את זה. כשמדובר בכלל הציבור הפלסטיני, כשמדובר בממשלה הפלסטינית, קשה יותר.

לממשלה הפלסטינית לא היתה כנראה התלבטות. כדי לחזור לשולחן הדיונים היא דרשה "הישג". וההישג שהצליחה לחלץ, זה שהיא מתברכת בו מול קהל אלפים, זה שהיא מציגה כ"תיקון עוול היסטורי" – הוא שחרורם של רוצחים, מי שיצא לטבוח באזרחים חפים מפשע, מי שדקר את מעסיקו, מי שהתעלל בגופה, מי שקיפח את חייה של תיירת במסעדה. אלה הגיבורים. זה ההישג.

גם ממשלת ישראל הרגישה צורך להציג "הישג" שירכך במשהו את הרושם הקשה של שחרור הרוצחים, שירגיע במשהו את מצביעי מפלגות הימין הרוטנים על ותרנות היתר של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שישדר לאירופים מסר של נחישות. היא החליטה לפרסם מכרזים לבניית 1,200 יחידות דיור חדשות בירושלים ובשטחי יהודה ושומרון. וכמובן, אפשר להתווכח על השאלה אם אכן היה במהלך הזה צורך דחוף, ואם אכן ישרת את המדיניות הישראלית הכוללת. השר יאיר לפיד כינה את ההחלטה הזאת "מקלות בגלגלי שיחות השלום". אני נוטה לחשוב שהוא צודק, שמוטב היה להתאפק קצת.

ובכל זאת, אי אפשר להתחמק מהמשמעות הסמלית של מה שקרה בימים האחרונים. אי אפשר שלא לזהות בהם את הדפוס המוכר, החוזר, של יחסי ישראל ושכניה. בעוד הפלסטינים מתפארים בשחרור רוצחים, ממשלת ישראל מתפארת בהחלטתה לבנות בתים. פעם קראו לזה ברצינות "תשובה ציונית הולמת", והיום משתמשים בביטוי הזה כמחווה פארודית לימים שהיו ואינם עוד. ובכל זאת - ולמרות שלא לגמרי מנומס להזכיר את העובדה הזאת, בטח שלא בחברה תרבותית של מי שרוצים בשלום - זה הרקע לסיבוב השיחות הישראלי-פלסטיני השני שייפתח היום (ב-14 באוגוסט), וזאת התפאורה המלווה את העימות הערבי-ישראלי מתחילת דרכו: אלה מעלים על נס את הרוצחים, אלה מעלים על נס את הבונים.