הדילמה הסורית היא דילמה ביטחונית, אזורית, דתית, פוליטית, מדינית, אבל מעל לכל, היא דילמה מוסרית. היא מתחדדת במיוחד כאן, בישראל, אל מול מראות הזוועה ששודרו מדמשק, אל מול שורות-שורות של גופות עטופות בסדינים לבנים.

ישראל היא אומה שקמה מתוך אפר השואה. העם בישראל הוא העם היחיד בעולם, בעידן החדש, שהוצא נגדו גזר דין מפורש של השמדה, וגם בוצע באופן חלקי. שישה מיליון יהודים הושמדו במלחמת העולם השנייה, רובם בגז, ואין ישראלי שיכול להישאר אדיש אל מול הידיעה שחצי שעה נסיעה מרמת הגולן, המראות הללו חוזרים על עצמם.

התפיסה הישראלית בכל הקשור לשפיכות הדמים בעולם הערבי נעה בין שוויון נפש לשמחה לאיד, משהו כמו האיחול ההוא של מנחם בגין כשפרצה מלחמת איראן-עיראק ("אני מאחל בהצלחה לשני הצדדים"), אבל העניין הזה משתנה לגמרי כשמגיעים לשימוש בגז.

מוסרית, ישראל לא יכולה לעמוד מנגד. היא חייבת לנקוט עמדה ברורה בסוגיה הזו. היא לא יכולה לברוח ולא להסתתר. זאת, למרות שברמה העניינית, יכול מאוד להיות שתקיפה אמריקאית בסוריה עלולה לפתוח על ישראל את שערי הגיהינום. בשאר אסד, שמבין משהו בפוקר אזורי, כבר הצהיר שהוא יראה בישראל כתובת אחראית לכל מתקפה בשטחו. שלשום הצטרפו אליו קולות מאיראן, שהשמיעו איומים דומים. האיראנים, שמבינים אף הם במלחמת עצבים, שיגרו חבר פרלמנט שיגיד את הדברים, כדי שאם האיום יתברר כחלול, אפשר יהיה להתנער ממנו אחר כך. אבל במזרח התיכון, כך הניסיון מלמד, כדאי להקשיב לאלה שמאיימים. האיומים כאן, בדרך כלל, מתגשמים. ראש קרב כימי שמורכב על טיל במערכה הראשונה, עלול להתפוצץ בקרב אוכלוסיה אזרחית במערכה השלישית.