קשה להאשים את הציבור הישראלי על כך שעשרות שנים של "תהליך שלום" הפכו אותו לאדיש עד ציני לעוד סבב של משא ומתן עם הפלסטינים. אפשר להבין, שטרדות היום יום מעסיקות את הבריות יותר מהפרשנויות בעיתונים על הנזק ארוך הטווח שמפעל ההתנחלויות מסב למעמדה הבינלאומי של ישראל. אך הפיהוקים שמפיקים הדיווחים על ההשלכות החמורות של כישלון יוזמתו של מזכיר המדינה ג'ון קרי מעוררים תמיהה עד דאגה. בסוף יולי טענתי כאן שאם באביב הבא קרי יודיע לנשיא אובמה שעמדותיה של ממשלת הימין בירושלים הכשילו את הסיכוי להסדר שלום, ישראל עלולה לאבד את המונופול על הנשק הגרעיני במזרח התיכון (על פי מקורות זרים). ציינתי כי "בעוד תשעה חדשים, באביב 2014, יפתחו העננים חלון הזדמנויות נוח למטוסים אמריקאים או ישראלים בשמי איראן.”

כעבור שבוע הצביע גם אלון בן דוד, הפרשן הצבאי של ערוץ 10, על הזיקה בין המו"מ עם הפלסטינים לאיום הגרעין. במאמר שפרסם בהארץ ב-7 באוגוסט כתב בן דוד כי "המסר האמריקאי לבנימין נתניהו, גם אם לא נוסח כך באופן ישיר, אומר: אי שם בקיץ 2014 תתחיל איראן להפעיל את כור המים הכבדים באראק, כור שיוכל לספק לה פלוטוניום לפצצה גרעינית. מרגע שיופעל הכור, לא ניתן יהיה לתקוף אותו מבלי להסתכן באסון סביבתי נוסח צ'רנוביל. אם אתם, הישראלים, רוצים גיבוי לתקיפה באיראן בקיץ 2014, אתם חייבים להסיר את הנושא הפלסטיני מהשולחן, או שתישארו לבדכם מול איראן." הפרשן הותיק העריך כי הפעלת הכור באראק תקבע מצב בלתי הפיך שבו לאיראן יש יכולת גרעינית.

יומיים אחריו הצביע עמוס הראל, הפרשן הצבאי של הארץ, על הזיקה בין לוח הזמנים של שיחות השלום לבין המועד האחרון לתקיפת מתקני הגרעין באיראן.

ומה קרה אחרי כל זה לדעת הקהל בישראל? כלום. נאדה. סקר "מאגר מוחות" שפורסם בסוף השבוע האחרון במעריב מראה כי 53 אחוז מהישראלים ( היהודים) לא היו מצביעים היום בעד הסכם שכולל נסיגה מהגדה המערבית, גם אם הפלסטינים היו מכירים בישראל כמדינה יהודית ומוותרים על זכות השיבה. הסקר מלמד שהעלייה שחלה בשנה האחרונה בשיעור הישראלים ( בתחומי הקו הירוק) שמגדירים עצמם כ"מרכז" או "שמאל" (מ-43% ל-52%), כפי שהראה סקר שאותו מכון ערך עבור "אוניברסיטת אריאל”, לא צריכה להכניס את המתנחלים לפאניקה. שוב מתברר שישראלים רבים שמגדירים את עצמם כ"מרכז" מחזיקים בעמדות ימניות.