אחת התוצאות היותר חיוביות של מלחמת לבנון השנייה, שניטשה בין ישראל לחיזבאללה לפני כשבע שנים [2006], היא השקט שהשתרר אחריה. לא מדובר רק בשקט צבאי, שהרי חיזבאללה לא ירה לעבר ישראל מאז אותו עימות ולו קטיושה אחת או קליע בודד מאקדח, ואפילו לא נפץ או קפצון. מדובר גם בשקט מילולי.

חסן נסראללה, המנהיג הבוטה של הארגון הלבנוני-שיעי, עשה לעצמו שם עולמי בנאומים המשתלחים, באיומים המפורטים ובמיני הגורלות המרים שהבטיח למדינה היהודית בקצב מסחרר. בישראל, לעומת זאת, התפתחה תת-תרבות של האזנה לנאומים המוזרים הללו, ששודרו תמיד בשידור חי במהדורות החדשות, עם תרגום סימולטני של הערביסטים הפופולאריים אהוד יערי (ערוץ 2), צביקה יחזקאלי (ערוץ 10) ועודד גרנות (ערוץ 1).

כולנו התמכרנו לגידופים של נסראללה, להתנהגותו הקיסרית, למיתות השונות והמשונות שהוא איחל לנו בכל פעם מחדש. נאום "קורי העכביש" המפורסם, בו הוא השווה את ישראל לקורי עכביש שסופם להיקרע מול המהפכה השיעית, הפך אצלנו לסוג של קאלט ביזארי, וסמל למאבק של חברה דמוקרטית פלורליסטית וליברלית מול כוחות דתיים קיצוניים. נסראללה היה לאורח קבוע בסלון הישראלי הקיבוצי. ואז פרצה המלחמה.

מאז, דומה שגם נסראללה התבגר מעט. כן, הוא נואם, והוא ממשיך את הרטוריקה השחצנית ההיא, או לפחות חלק ממנה, אבל הוא מאיים קצת פחות, לא בוטה ובוטח כמו פעם.